ריפוי המיניות, מאבקי כוחות ודפוסים מגדריים המשתקף בסיפור דוד ומיכל

" וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:  וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:  וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד"

דוד, מייצג בהקשר זה את האוהב הפנימי, ובפרט את האנרגיה הזכרית האוהבת.

אל מול מעמד העלאת ארון ה' על עיר דוד, המסמל בהקשר זה את התעלות וקידוש מעשה האהבה, האוהב-מאהב הזכרי, כלומר הגבר בתוך זוגיות או מי שיש לו אנרגיה זכרית דומיננטית בתוך הקשר – מבטא התלהבות גלויה ומוחצנת.

האנרגיה הזכרית 'מכרכרת' ומחזרת אחרי מעשה האהבה, בעוז ובאומץ לב, מתעלה על הפחד מדחייה, ועושה זאת בגלוי ('חגור אפוד בד'), באופן חשוף ואף חושפני, לעתים אפילו בפרהסיה, מול 'כל בית ישראל'...

המיניות הזכרית מטבעה גלויה, חשופה, וניכרת – ניתן להבחין בה בקלות, הן בהקשר הגופני-ביולוגי, והן בדרכי ההתבטאות האנושיות.

כך, בין היתר, נהוג שגברים או מי שמזדהה עם התפקיד הגברי יוזם את החיזור ואת ההתקרבות המינית ומין עצמו, מה שמצריך תעוזה רבה!

למעשה, מדובר בנורמה חברתית שהופכת את עצם הביטוי של מיניות חופשית ומוחצנת, שמחה וגלויה ללגיטימי במיוחד עבור גברים.

בפסוק כאן ניכר שהנמשל, בהקשר זה, הוא ביטוי אוהב, הרמוני, שמח וגלוי של המיניות של ידי דוד, האוהב-אהוב ומלכותי! 

 "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ"

מיכל, מייצגת בהקשר זה את האנרגיה הנקבית המכילה, שמקורה מלכותי אף הוא, גם היא בת-מלך.

בשונה מדוד שיוצא בראש חוצות, היא נשארת פנימה בארמון, וממנו מתבוננת מבעד לחלון... האנרגיה הנקבית המכילה מטבעה מופנמת יותר, ומפנימיותה מתבוננת כלפי חוץ על העולם.

במצב שמתואר כאן, שמצביע על צורך בריפוי באיזון בין האנרגיה הזכרית לנקבית כיום בתקופתנו בעולם,

מיכל בזה בלבה לדוד על הגילוי המוחצן של שמחתו במיניות ועל ההתלהבות הבלתי מרוסנת שלו, שמודגשת אל מול השליטה העצמית שלה –

כפי שנשים רבות (ו/או אנשים בעלי אנרגיה נקבית דומיננטית)

עשויים לחוש בוז ורגשות עליונות אל מול האנרגיה הזכרית.

הבוז הזה בא לידי ביטוי בקלישאות רווחות רבות...

"גברים חושבים רק על דבר אחד..."

"גברים זה עם פשוט, צפוי וניתן לתמרון ביחס לנשים המורכבות יותר"

"גברים חושבים רק דרך איבר המין"...

אלו הן רק מספר דוגמאות להלך רוח רווח, שמפחית בערכה של האנרגיה הזכרית.

המקור לכך נרמז אף הוא בפסוק – היותה של מיכל ביתו של המלך שאול, שהודח לטובת דוד, מצד אחד,

והישארותה של מיכל כשהיא נשקפה מהחלון בלבד, מצד שני.

הנשים והאנרגיה הנקבית אכן משלו בעבר הרחוק והפרה-היסטורי באנושות, בתרבויות המטריארכליות הקדומות ובחברה השבטית, במסגרת פולחני האימהות והפוריות הקדומים.

כמו שאול המלך, 'מלכותן' של הנשים ושליטתה של האנרגיה הנקבית בעולם 'הודחה', ואת מקומם תפסה התרבות הפטריארכלית.

 בנוסף, ובהמשך לכך, הנשיות, האנרגיה הנקבית ועמה הנשים עצמן, עבור במהלך ההיסטוריה ולאורך דורות רבים תהליך של התכנסות פנימה ודרישה לריסון מיניותן.

תהליך זה בא לידי ביטוי בקודי לבוש צנועים שנכפו ועודם נכפים על נשים וילדות במקומות רבים ובתרבויות שונות בעולם, כן, גם בארץ שלנו ובתקופה הנוכחית,

בשאיפה ולחץ לדיכוי המיניות הנשית, והכפפתה למיניות הזכרית,

ואפילו בכינוי של נשים ונערות שנחשבות ליפות ומושכות על פי אידאל היופי הרווח בחברה, כפי שהוגדר על ידי המבט הגברי – בשפת הסלנג על שמו של איבר המין הנקבי.

 נשים למדו להפנים את הציפיות הללו מהן במהלך הדורות,

ולאמצם כשאיפות עצמיות כביכול,

ולראות בהתכנסות פנימה מעלה מלכותית שיש לשאוף אליה – מצד אחד, כפי שבא לידי ביטוי באמרה 'תהיי יפה ותשתקי', או בניסיון 'לשחק אותה קשה להשגה', במאמץ שהתשוקה המינית שלהן לא תיראה נלהבת או גלויה מידיי, אלא תהיה נסתרת ועלומה...

ומנגד – להשתמש במיניות פתיינית ומוחצנת, בלתי אותנטית – כזו שמותאמת לשאיפות הגבריות כפי שהן מתבטאות בנורמות החברתיות – ככלי מניפולטיבי וכוחני להתקדמות בחיים, להשגת כוח ולבניית עצמן ומעמדן בחברה.

הבוז שבא לידי ביטוי ביחס הנשי למיניות הזכרית המוחצנת,

הוא בעצם תולדה של קנאה, רצון סמוי להיות גם ראויות להתבטאות אותנטית שמחה ומשוחררת כזו...

ופעמים רבות גם הוא נשאר כמוס בלב הנשים והאנשים שחשים בו, בבוז הזה, וככל שהוא נותר אצור בפנים, קשה לרפא אותו, כי אינו יוצא לאור, ולא ניתן בקלות להתבונן עליו.

לפעמים זהו בוז בלתי מודע, ופעמים אחרות מדברים עליו בשקט, אבל לא עם המושא לתחושת הלעג, אלא למשל ב'שיחת בנות', או בשיחה אינטימית עם חברים/ות, בה כל אישה (או גבר בעל אנרגיה נקבית) מרכלת על בן זוגה. 

" וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים:  וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת:  וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ"

בפסוקים האלה מתואר מצב שמדגיש את היותה של המיניות הגברית-זכרית מקובלת בחברה: יש לה מקום, וניתן להציג אותה לראווה במקומה,

המיניות הזכרית מקבלת בחברה כבוד והכרה, הכרה בברכתה, הוקרת תודה עמוקה על קיומה ואפילו במהותה האלוהית, המשתקפת, למשל בכינוי הרווח בתרבות היהודית 'זרע קדוש'.

דומיננטיות של אנרגיה זכרית בעולם מביאה את תחושת הרווחה והמלכותיות לגברים רבים,

ומציבה אותם במקום של הנהגה והשפעה,

כמו המלך דוד שמחלק בפסוקים האלה את השפע לכל העלם, לכל המון ישראל,

ומממש באופן מיטיב, הרואה את טובת הכלל, את השפע כך שיחולק בצורה שווה לכולם.

 

"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים"

מתוך השפע, הכרת התודה, הכבוד והמלכותיות של המיניות הזכרית בחברה,

חוזר האוהב הפנימי לביתו, לאינטימיות של קשרי הזוגיות הפרטיים, ומבקש לברך.

אבל המיניות הנשית, שהופעל עליה לחץ להישאר חבויה, או להתבטא רק במסגרת מה שלא מאיים על המיניות הזכרית, נושאת עמה מטען של דיכוי ומרמור, ולכן מתקשה להיפתח לקבל את הברכה.

מטען הזה, שמושתק בתהליכי החיזור וההתבטאויות החברתיות הנגלות, נפרק בתוך הזוגיות היכן שאין עדים נוספים, במסגרת האינטימית.

או אז 'ותצא' מיכל, כלומר – היא לא נותרת אצורה ומכונסת כפי שהיתה לפני כן במצב החברתי, למעשה בעיקר כי היא לא יכולה באמת לכפות על עצמה שתיקה מוחלטת והדחקה שלמה של מה שרוחש בתוכה.

היא מסוגלת לעשות זאת בנראות החברתית, ובשלבי תהליך החיזור, ולהיראות 'קשה להשגה', 'לא מתלהבת מידיי', או במילים אחרות : להיראות מינית באופן שלא יאיים על הגבר – מפתה ויפה מצד אחד – ובתולית, נזקקת, מכונסת פנימה ותמימה מצד שני. 

אבל מיכל, הנשים בעולם, והאנרגיה הנקבית עצמה, שמיועדת להכיל את האנרגיה הזכרית, עברה במהלך הדורות תהליך שהרחיק אותה מטבעה האותנטי ומביטוייה הטבעיים...

כל עוד התיקון של האנרגיה הנקבית לא הושלם, ישנו מטען של כאב כתוצאה מהצורך בריפוי שטרם התממש, ומתוכו עשויה לעלות התנגדות פנימית לדיכוי, בין היתר בצורה של בוז, לעג, רגשות עליונות.

אלו, גם אם הם כמוסים, חלק מהזמן, יוצאים באופן לא מווסת ולא תמיד צפוי באינטראקציה הזוגית האינטימית.

מתוך כך, נדמית המיניות הזכרית בעיניהן של נשים רבות כריקה בהיותה גלויה וצפויה.

רובד נוסף בפסוקים האלה מצביע על ההבדל במקום שנותנת החברה לנשים לעומת אימהות.

מצד אחד, אותן אימהות של העבדים של דוד הוזמנו בהתרחשות המתוארת כאן להצטרף לתהלוכת ארון ה' בכניסתו לעיר דוד, בעוד מיכל בת המלך נותרה פנימה בארמון.

מצד שני, אמהות אלה מוזכרות שאימהות של עבדים...

כלומר: מצד אחד, החברה נותנת הרבה מקום, כבוד והכרה לאימהות ולאנרגיה האימהית באשר היא.

יש מקום וכבוד כלפי התפקוד האימהי בחברה, והוקרה לאימהות על תרומתן לבניית החברה האנושית, המלווה בהערכה רבה כלפי המסירות, החמלה, ההקשבה, ההכלה וההאכלה, הריפוי וההצמחה שאימא מעניקה לילדיה. 

זאת בעוד לאנרגיה של המיניות הנקבית יש הרבה פחות מקום בחברה!

כלומר, האימהות נתפסת כבלתי מאיימת ואף משרתת את הנורמות הרווחות בחברה הפטריארכלית, היות ויש לה תפקיד חשוב בבניית החברה.

אבל לעומת זאת המיניות הנשית שלא במסגרת האימהות – כוללת בתוכה פוטנציאל מאיים הרבה יותר, שהחברה הפטריארכלית מנסה להגביל ולצמצם לדמות הנערית המפתה מחד ובתולית ותמימה מאידך...

זו הסיבה המרכזית לכך שדימוי היופי הנשי הרווח הוא של נערה צעירה, תמימה ושברירית, דקיקה ובתולית – זהו דימוי של מיניות שאינו מאיים על העליונות הזכרית.

בהקשר של מסרים אלו, זו גם הסיבה לכך שבשונה מאותן אימהות שמוזמנות ברוב כבוד לקחת חלק בתהלוכה, מיכל, האישה שאינה אם, נשארת סגורה בארמון, נדרש ממנה לרסן את עצמה ולהישאר מכונסת פנימה.

יש לשים לב לזה שגם האימהות המוזכרות בפסוקים, הן אימהות של עבדים, מה שמרמז על המחיר הכבד שטמון באידאל האימהות הרווח – כלומר אימהות מזככה נשים בכבוד ומקום בחברה, אבל עליהן לעמוד בציפיות אינסופיות שמגדירות מהי אם טובה דיה, על מנת להיות ראויות לכבוד זה.

העמידה בכל אותן ציפיות ונורמות חברתיות שמצופות מאימהות, כובלת את האימהות עצמן, והן הופכות להיות רדופות ברגשות אשמה ונחיתות,

ישנה תחושה לפעמים שלעולם אינך יכולה להיות אם טובה באמת,

וקיימת שיפוטיות והתניה עצומות לגבי מי ראויה להיחשב שאם טובה דיה.

כפי שנרמז בפסוקים, ציפיות אלו ונורמות חברתיות כובלות מסוג זה משעבדות לא רק את האימהות  - אלא גם את ילדיהן, שהופכים לעבדים בעצמם.

היות וכפועל יוצא של הציפיות האינסופיות מאימהות,

נובעות ציפיות רבות של אותן האימהות שמתאמצות כל הזמן להיות טובות כל כך כלפי ילדיהן,

לכך שיממשו בחייהם ובהישגיהם את מה שמצופה מהם, ויוכיחו

– לאימא ולכל העולם, שאימהותה המצוינת אפשרה לילדיה להיות דוגמא ומופת.

במילים אחרות: אימהות שמתקשות להיות אותנטיות וכבולות על ידי ציפיות קשות של החברה, המופנמים לרגשות אשמה ונחיתות שמעיבים על החוויה האימהית הטבעית,

נוטות לגדל ילדים שכבולים על ידי ציפיותיהן,

שעצם הצלחתם אמורה לשקף שאימהותיהן מילאו כראוי את תפקידן,

וגם נדרשים לפצות בהגשמתם האישית את אימותיהם על כל הסבל הריסון והמאמץ שהושקעו בחינוכם,

והופכים לעבדים לצורך להוכיח שהם מספיק טובים, מצטיינים או מוצלחים.   

 

" וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה:  וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"

הפסוק הזה מזכיר לנו אמת חשובה מאוד: עצם התהפכות החברה מתרבות מטריארכלית שבטית עתיקה לתרבות פטריארכלית מודרנית – התרחשה ברצונו של אלוהים, של ההכוונה הגבוהה המכוונת באהבה ומכוונה מיטיבה ונשגבת את חיינו.

התרבות הפטריארכלית אינה 'אשמתם' של הגברים בעולמנו!

גם הם 'משחקים' תפקיד שאלוהים (או היקום) עצמו הטיל עליהם!

הבוז או הלעג של הנשיות המדוכאת והמושפלת כלפי הזכריות אינו מרפא אותם, ולא מוריד מרגשות העליונות שנדמה לפעמים לנשים כי גברים חשים כלפיהן.

למעשה, האמת היא, שגם האנרגיה הזכרית נמצאת בשפע והיעדר כבוד לעצמה כאשר האנרגיה הנקבית מרוסנת ומוגבלת,

כפי שדוד מעיד על עצמו שהוא נקלה ושפל בעיני עצמו עוד יותר ממה שמיכל אומרת כשהיא לועגת לו.

מתחת לרגשות העליונות לכאורה של האנרגיה הזכרית ושל גברים רבים בעולמנו,

מסתתרים רגשות נחיתות קשים ביותר,

ותחושות של קלון ושפלות מלוות אליהם,

אשר מקורן הוא בעצם ההשפלה והדיכוי הבסיסיים כלפי נשים בחברה,

והקונפליקט העז שהם יוצרים אל מול הכבוד העמוק, הבסיסי והמקובל חברתית

שכל גבר נדרש לחוש, ומרגיש באופן בסיסי ברוב המקרים, כלפי אמו.

 

" וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ"

באופן סמלי פסוק זה מרמז שגישה של בוז ולעד כלפי המיניות הזכרית מזמנת מצב בו המיניות נשית לא יכולה להיות מופרית על ידי ברכתה של האנרגיה הזכרית וקדושת ההתאחדות ביניהם.

בוז ולעג לאנרגיה הזכרית הם עקרים, ואין ביכולתם להביא לריפוי ולתיקון של האיזון בין המינים, להשכנת השלום והפסקת המלחמה הקשה ביניהם, הנחוצים כל כך בתקופתנו.

 

...הנה פסוק שמייצג באופן מאוזן ומסתורי את היחס בין האנרגיה הזכרית לנקבית, מספר משלי, ל', י"ח-י"ט:  

"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים:   דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם  וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה."

ראשית, עצם החיבור בין האנרגיה הזכרית לנקבית, באהבה ובמיניות הנו נפלא ומקודש,

ואף מסתורי, טמיר ונעלם.

חשוב מאוד שנכיר בכך שהמיניות והאהבה המקודשות ותיקונן הם מעבר ליכולתנו לדעת ולשלוט בהם!

בשפה התנ"כית לדעת משמעו גם לקיים יחסי מין,

אבל את סוד האנרגיה המינית איננו יכולים לדעת באמת –

או לשלוט בו

הוא נפלא מאתנו.

דרך הנשר בשמיים האינסופיים,

מסמלת את היכולת הזכרית האמיצה לדעת את הכיוון ולנווט את דרכה

בתוך הנקביות האינסופית, המאוחדת עם מקורה הרוחני והנשגב.

האנרגיה הזכרית בכלל והמינית בפרט, היא חדה, אמיצה, ממוקדת,

כמו עוף טורף ורב הוד

ואילו האנרגיה הנקבית היא אינסופית, מופשטת ומפושטת וקרובה למקורה הרוחני

כמו השמיים.

דרך הנחש עלי צור,

מסמלת את האומץ הנדרש מהאנרגיה הזכרית כדי להתקרב

לנקביות המחוברת לאדמה ויולדת חיים חדשים על פניה,

 ובפרט במצב בו אותה אמא-אדמה נקבית יכולה להיות קשה כמו צור,

כשפגיעותיה של האנרגיה הנקבית לאורך הדורות מקשות את לבה...

והיא עלולה לפצוע את הנחש, בדחייתה כלפיו, בבוז שלה, בכאב הפנימי בה שמושלך לעברו,

ולמרות זאת הוא בוחר להתקרב, בתעוזה, באמונה, בתקווה.

דרך אניה בלב ים,

מסמלת גם היא את היכולת הזכרית לנווט את דרכו

בתוך האנרגיה הנקבית האינסופית, הלא ידועה, המשתנה בכל עת

כמו שהים משתנה בזרמיו התת קרקעיים, בגאות ובשפל...

ממש כפי שהזרעון חודר אל תוך הביצית העצומה,

באומץ לב נעלם לתוכה.

עלינו הנשים (ועל כל מי שמזדהה עם האנרגיה הנקבית וחש אותה דומיננטית בתוכו),

לזכור שלא קל להיות הגורם המפרה,

שלאנרגיה הזכרית אתגרים רבים מאוד,

ונדרש אומץ רב כדי לממש את המיניות הזכרית,

למרות שעל פניו היא זוכה ליותר מקום, כבוד ולגיטימיות  בחברה.

יש מקום לחמלה כלפי הפחד הזכרי המודחק-מוכחש

להיעלם בתוך הנקביות,

שבא לידי ביטוי בפחד של גברים לאבד את עוצמתם אל מול הנקביות הנשית,

באינספור דרכים: פחד מאינטימיות וממחויבות, פחד ואיום מול אישה עוצמתית או מצליחה, ניסיון להשפיל ולהקטין את האישה שלצדו, אפליה כלפי נשים בחברה, קידום דימויים נשיים פוגעניים ומקטינים ועוד... 

מרמור, מאבק כנגד או בוז כלפי תגובות לא מודעות אלו

לא יכולים לרפא אותן.

עלינו הנשים להיזכר שאנו אינסופיות, כמו השמיים,

מעניקות חיים, כמו האדמה,

עצומות ומשתנות כל העת, כמו הים,

לדעת את ברכתנו,

לדעת את ברכתה של מיניותנו בפרט,

ולשחרר את עצמנו,

לא כנגד האנרגיה הזכרית,

אלא בפני עצמנו.

ומתוך אהבה כלפי עצמנו ואישור למי שאנחנו באמת,

למצוא בלב חמלה, הבנה והכלה אמתיות

כלפי האנרגיה והמיניות הזכרית, כפי שהן,

ולהסכים להיות אימהיות, בחסד אימהי, כלפי בני (או בנות) זוגנו

ובה בעת מיניות ומשוחררות בביטויים האותנטיים

של רצונותינו ותשוקותינו האנושיים.

מתוך קבלה עצמית עמוקה ואמתית,

נוכל לחזור ולהתחבר לעוצמות שבנו,

ולחזור ולהעניק את הברכה שבנשיות ובמיניות הנשית

לאהובינו, בדיוק כפי שהם, והיכן שהם נמצאים.

עלינו לזכור את הברכה שבשרות מתוך אהבה,

במקום להרגיש כמשרתות,

 לדעת שהחמלה מגיעה לכולם – ולא רק לילדים קטנים

באופן בלתי מותנה – ולא רק למי שמוכיח שהוא 'מוצלח' לפי סטנדרטים של אחרים,

לאהוב את עצמנו, ומתוך כך את אהובינו וכל אחד ואחת – כמי שהם

ללא ציפיות כובלות,

מתוך חמלה בלתי מותנית,

מכילה ואהבת.

תחילת הריפוי חייבת להיות מתוך אהבה וקבלה עצמיות אמתיות,

כי רק מה שנעניק לעצמנו נוכל אחרי כן להעניק לאהובינו ולסובבינו

אהבה וקבלה עצמיות אלה עליהן להיות יציבות, בלתי מותנות וללא תלות באישור מהזולת!

וכך מתוך עמוקיהן נוכל אנו הנשים, וכל מי שמחובר לאנרגיה הנשית,

ולסיים את מלחמת המינים הרעילה

להביא ריפוי ותיקון לעולם.

 

 

 

" וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:  וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:  וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד"

דוד, מייצג בהקשר זה את האוהב הפנימי, ובפרט את האנרגיה הזכרית האוהבת.

אל מול מעמד העלאת ארון ה' על עיר דוד, המסמל בהקשר זה את התעלות וקידוש מעשה האהבה, האוהב-מאהב הזכרי, כלומר הגבר בתוך זוגיות או מי שיש לו אנרגיה זכרית דומיננטית בתוך הקשר – מבטא התלהבות גלויה ומוחצנת.

האנרגיה הזכרית 'מכרכרת' ומחזרת אחרי מעשה האהבה, בעוז ובאומץ לב, מתעלה על הפחד מדחייה, ועושה זאת בגלוי ('חגור אפוד בד'), באופן חשוף ואף חושפני, לעתים אפילו בפרהסיה, מול 'כל בית ישראל'...

המיניות הזכרית מטבעה גלויה, חשופה, וניכרת – ניתן להבחין בה בקלות, הן בהקשר הגופני-ביולוגי, והן בדרכי ההתבטאות האנושיות.

כך, בין היתר, נהוג שגברים או מי שמזדהה עם התפקיד הגברי יוזם את החיזור ואת ההתקרבות המינית ומין עצמו, מה שמצריך תעוזה רבה!

למעשה, מדובר בנורמה חברתית שהופכת את עצם הביטוי של מיניות חופשית ומוחצנת, שמחה וגלויה ללגיטימי במיוחד עבור גברים.

בפסוק כאן ניכר שהנמשל, בהקשר זה, הוא ביטוי אוהב, הרמוני, שמח וגלוי של המיניות של ידי דוד, האוהב-אהוב ומלכותי! 

 "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ"

מיכל, מייצגת בהקשר זה את האנרגיה הנקבית המכילה, שמקורה מלכותי אף הוא, גם היא בת-מלך.

בשונה מדוד שיוצא בראש חוצות, היא נשארת פנימה בארמון, וממנו מתבוננת מבעד לחלון... האנרגיה הנקבית המכילה מטבעה מופנמת יותר, ומפנימיותה מתבוננת כלפי חוץ על העולם.

במצב שמתואר כאן, שמצביע על צורך בריפוי באיזון בין האנרגיה הזכרית לנקבית כיום בתקופתנו בעולם,

מיכל בזה בלבה לדוד על הגילוי המוחצן של שמחתו במיניות ועל ההתלהבות הבלתי מרוסנת שלו, שמודגשת אל מול השליטה העצמית שלה –

כפי שנשים רבות (ו/או אנשים בעלי אנרגיה נקבית דומיננטית)

עשויים לחוש בוז ורגשות עליונות אל מול האנרגיה הזכרית.

הבוז הזה בא לידי ביטוי בקלישאות רווחות רבות...

"גברים חושבים רק על דבר אחד..."

"גברים זה עם פשוט, צפוי וניתן לתמרון ביחס לנשים המורכבות יותר"

"גברים חושבים רק דרך איבר המין"...

אלו הן רק מספר דוגמאות להלך רוח רווח, שמפחית בערכה של האנרגיה הזכרית.

המקור לכך נרמז אף הוא בפסוק – היותה של מיכל ביתו של המלך שאול, שהודח לטובת דוד, מצד אחד,

והישארותה של מיכל כשהיא נשקפה מהחלון בלבד, מצד שני.

הנשים והאנרגיה הנקבית אכן משלו בעבר הרחוק והפרה-היסטורי באנושות, בתרבויות המטריארכליות הקדומות ובחברה השבטית, במסגרת פולחני האימהות והפוריות הקדומים.

כמו שאול המלך, 'מלכותן' של הנשים ושליטתה של האנרגיה הנקבית בעולם 'הודחה', ואת מקומם תפסה התרבות הפטריארכלית.

 בנוסף, ובהמשך לכך, הנשיות, האנרגיה הנקבית ועמה הנשים עצמן, עבור במהלך ההיסטוריה ולאורך דורות רבים תהליך של התכנסות פנימה ודרישה לריסון מיניותן.

תהליך זה בא לידי ביטוי בקודי לבוש צנועים שנכפו ועודם נכפים על נשים וילדות במקומות רבים ובתרבויות שונות בעולם, כן, גם בארץ שלנו ובתקופה הנוכחית,

בשאיפה ולחץ לדיכוי המיניות הנשית, והכפפתה למיניות הזכרית,

ואפילו בכינוי של נשים ונערות שנחשבות ליפות ומושכות על פי אידאל היופי הרווח בחברה, כפי שהוגדר על ידי המבט הגברי – בשפת הסלנג על שמו של איבר המין הנקבי.

 נשים למדו להפנים את הציפיות הללו מהן במהלך הדורות,

ולאמצם כשאיפות עצמיות כביכול,

ולראות בהתכנסות פנימה מעלה מלכותית שיש לשאוף אליה – מצד אחד, כפי שבא לידי ביטוי באמרה 'תהיי יפה ותשתקי', או בניסיון 'לשחק אותה קשה להשגה', במאמץ שהתשוקה המינית שלהן לא תיראה נלהבת או גלויה מידיי, אלא תהיה נסתרת ועלומה...

ומנגד – להשתמש במיניות פתיינית ומוחצנת, בלתי אותנטית – כזו שמותאמת לשאיפות הגבריות כפי שהן מתבטאות בנורמות החברתיות – ככלי מניפולטיבי וכוחני להתקדמות בחיים, להשגת כוח ולבניית עצמן ומעמדן בחברה.

הבוז שבא לידי ביטוי ביחס הנשי למיניות הזכרית המוחצנת,

הוא בעצם תולדה של קנאה, רצון סמוי להיות גם ראויות להתבטאות אותנטית שמחה ומשוחררת כזו...

ופעמים רבות גם הוא נשאר כמוס בלב הנשים והאנשים שחשים בו, בבוז הזה, וככל שהוא נותר אצור בפנים, קשה לרפא אותו, כי אינו יוצא לאור, ולא ניתן בקלות להתבונן עליו.

לפעמים זהו בוז בלתי מודע, ופעמים אחרות מדברים עליו בשקט, אבל לא עם המושא לתחושת הלעג, אלא למשל ב'שיחת בנות', או בשיחה אינטימית עם חברים/ות, בה כל אישה (או גבר בעל אנרגיה נקבית) מרכלת על בן זוגה. 

" וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים:  וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת:  וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ"

בפסוקים האלה מתואר מצב שמדגיש את היותה של המיניות הגברית-זכרית מקובלת בחברה: יש לה מקום, וניתן להציג אותה לראווה במקומה,

המיניות הזכרית מקבלת בחברה כבוד והכרה, הכרה בברכתה, הוקרת תודה עמוקה על קיומה ואפילו במהותה האלוהית, המשתקפת, למשל בכינוי הרווח בתרבות היהודית 'זרע קדוש'.

דומיננטיות של אנרגיה זכרית בעולם מביאה את תחושת הרווחה והמלכותיות לגברים רבים,

ומציבה אותם במקום של הנהגה והשפעה,

כמו המלך דוד שמחלק בפסוקים האלה את השפע לכל העלם, לכל המון ישראל,

ומממש באופן מיטיב, הרואה את טובת הכלל, את השפע כך שיחולק בצורה שווה לכולם.

 

"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים"

מתוך השפע, הכרת התודה, הכבוד והמלכותיות של המיניות הזכרית בחברה,

חוזר האוהב הפנימי לביתו, לאינטימיות של קשרי הזוגיות הפרטיים, ומבקש לברך.

אבל המיניות הנשית, שהופעל עליה לחץ להישאר חבויה, או להתבטא רק במסגרת מה שלא מאיים על המיניות הזכרית, נושאת עמה מטען של דיכוי ומרמור, ולכן מתקשה להיפתח לקבל את הברכה.

מטען הזה, שמושתק בתהליכי החיזור וההתבטאויות החברתיות הנגלות, נפרק בתוך הזוגיות היכן שאין עדים נוספים, במסגרת האינטימית.

או אז 'ותצא' מיכל, כלומר – היא לא נותרת אצורה ומכונסת כפי שהיתה לפני כן במצב החברתי, למעשה בעיקר כי היא לא יכולה באמת לכפות על עצמה שתיקה מוחלטת והדחקה שלמה של מה שרוחש בתוכה.

היא מסוגלת לעשות זאת בנראות החברתית, ובשלבי תהליך החיזור, ולהיראות 'קשה להשגה', 'לא מתלהבת מידיי', או במילים אחרות : להיראות מינית באופן שלא יאיים על הגבר – מפתה ויפה מצד אחד – ובתולית, נזקקת, מכונסת פנימה ותמימה מצד שני. 

אבל מיכל, הנשים בעולם, והאנרגיה הנקבית עצמה, שמיועדת להכיל את האנרגיה הזכרית, עברה במהלך הדורות תהליך שהרחיק אותה מטבעה האותנטי ומביטוייה הטבעיים...

כל עוד התיקון של האנרגיה הנקבית לא הושלם, ישנו מטען של כאב כתוצאה מהצורך בריפוי שטרם התממש, ומתוכו עשויה לעלות התנגדות פנימית לדיכוי, בין היתר בצורה של בוז, לעג, רגשות עליונות.

אלו, גם אם הם כמוסים, חלק מהזמן, יוצאים באופן לא מווסת ולא תמיד צפוי באינטראקציה הזוגית האינטימית.

מתוך כך, נדמית המיניות הזכרית בעיניהן של נשים רבות כריקה בהיותה גלויה וצפויה.

רובד נוסף בפסוקים האלה מצביע על ההבדל במקום שנותנת החברה לנשים לעומת אימהות.

מצד אחד, אותן אימהות של העבדים של דוד הוזמנו בהתרחשות המתוארת כאן להצטרף לתהלוכת ארון ה' בכניסתו לעיר דוד, בעוד מיכל בת המלך נותרה פנימה בארמון.

מצד שני, אמהות אלה מוזכרות שאימהות של עבדים...

כלומר: מצד אחד, החברה נותנת הרבה מקום, כבוד והכרה לאימהות ולאנרגיה האימהית באשר היא.

יש מקום וכבוד כלפי התפקוד האימהי בחברה, והוקרה לאימהות על תרומתן לבניית החברה האנושית, המלווה בהערכה רבה כלפי המסירות, החמלה, ההקשבה, ההכלה וההאכלה, הריפוי וההצמחה שאימא מעניקה לילדיה. 

זאת בעוד לאנרגיה של המיניות הנקבית יש הרבה פחות מקום בחברה!

כלומר, האימהות נתפסת כבלתי מאיימת ואף משרתת את הנורמות הרווחות בחברה הפטריארכלית, היות ויש לה תפקיד חשוב בבניית החברה.

אבל לעומת זאת המיניות הנשית שלא במסגרת האימהות – כוללת בתוכה פוטנציאל מאיים הרבה יותר, שהחברה הפטריארכלית מנסה להגביל ולצמצם לדמות הנערית המפתה מחד ובתולית ותמימה מאידך...

זו הסיבה המרכזית לכך שדימוי היופי הנשי הרווח הוא של נערה צעירה, תמימה ושברירית, דקיקה ובתולית – זהו דימוי של מיניות שאינו מאיים על העליונות הזכרית.

בהקשר של מסרים אלו, זו גם הסיבה לכך שבשונה מאותן אימהות שמוזמנות ברוב כבוד לקחת חלק בתהלוכה, מיכל, האישה שאינה אם, נשארת סגורה בארמון, נדרש ממנה לרסן את עצמה ולהישאר מכונסת פנימה.

יש לשים לב לזה שגם האימהות המוזכרות בפסוקים, הן אימהות של עבדים, מה שמרמז על המחיר הכבד שטמון באידאל האימהות הרווח – כלומר אימהות מזככה נשים בכבוד ומקום בחברה, אבל עליהן לעמוד בציפיות אינסופיות שמגדירות מהי אם טובה דיה, על מנת להיות ראויות לכבוד זה.

העמידה בכל אותן ציפיות ונורמות חברתיות שמצופות מאימהות, כובלת את האימהות עצמן, והן הופכות להיות רדופות ברגשות אשמה ונחיתות,

ישנה תחושה לפעמים שלעולם אינך יכולה להיות אם טובה באמת,

וקיימת שיפוטיות והתניה עצומות לגבי מי ראויה להיחשב שאם טובה דיה.

כפי שנרמז בפסוקים, ציפיות אלו ונורמות חברתיות כובלות מסוג זה משעבדות לא רק את האימהות  - אלא גם את ילדיהן, שהופכים לעבדים בעצמם.

היות וכפועל יוצא של הציפיות האינסופיות מאימהות,

נובעות ציפיות רבות של אותן האימהות שמתאמצות כל הזמן להיות טובות כל כך כלפי ילדיהן,

לכך שיממשו בחייהם ובהישגיהם את מה שמצופה מהם, ויוכיחו

– לאימא ולכל העולם, שאימהותה המצוינת אפשרה לילדיה להיות דוגמא ומופת.

במילים אחרות: אימהות שמתקשות להיות אותנטיות וכבולות על ידי ציפיות קשות של החברה, המופנמים לרגשות אשמה ונחיתות שמעיבים על החוויה האימהית הטבעית,

נוטות לגדל ילדים שכבולים על ידי ציפיותיהן,

שעצם הצלחתם אמורה לשקף שאימהותיהן מילאו כראוי את תפקידן,

וגם נדרשים לפצות בהגשמתם האישית את אימותיהם על כל הסבל הריסון והמאמץ שהושקעו בחינוכם,

והופכים לעבדים לצורך להוכיח שהם מספיק טובים, מצטיינים או מוצלחים.   

 

" וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה:  וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"

הפסוק הזה מזכיר לנו אמת חשובה מאוד: עצם התהפכות החברה מתרבות מטריארכלית שבטית עתיקה לתרבות פטריארכלית מודרנית – התרחשה ברצונו של אלוהים, של ההכוונה הגבוהה המכוונת באהבה ומכוונה מיטיבה ונשגבת את חיינו.

התרבות הפטריארכלית אינה 'אשמתם' של הגברים בעולמנו!

גם הם 'משחקים' תפקיד שאלוהים (או היקום) עצמו הטיל עליהם!

הבוז או הלעג של הנשיות המדוכאת והמושפלת כלפי הזכריות אינו מרפא אותם, ולא מוריד מרגשות העליונות שנדמה לפעמים לנשים כי גברים חשים כלפיהן.

למעשה, האמת היא, שגם האנרגיה הזכרית נמצאת בשפע והיעדר כבוד לעצמה כאשר האנרגיה הנקבית מרוסנת ומוגבלת,

כפי שדוד מעיד על עצמו שהוא נקלה ושפל בעיני עצמו עוד יותר ממה שמיכל אומרת כשהיא לועגת לו.

מתחת לרגשות העליונות לכאורה של האנרגיה הזכרית ושל גברים רבים בעולמנו,

מסתתרים רגשות נחיתות קשים ביותר,

ותחושות של קלון ושפלות מלוות אליהם,

אשר מקורן הוא בעצם ההשפלה והדיכוי הבסיסיים כלפי נשים בחברה,

והקונפליקט העז שהם יוצרים אל מול הכבוד העמוק, הבסיסי והמקובל חברתית

שכל גבר נדרש לחוש, ומרגיש באופן בסיסי ברוב המקרים, כלפי אמו.

 

" וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ"

באופן סמלי פסוק זה מרמז שגישה של בוז ולעד כלפי המיניות הזכרית מזמנת מצב בו המיניות נשית לא יכולה להיות מופרית על ידי ברכתה של האנרגיה הזכרית וקדושת ההתאחדות ביניהם.

בוז ולעג לאנרגיה הזכרית הם עקרים, ואין ביכולתם להביא לריפוי ולתיקון של האיזון בין המינים, להשכנת השלום והפסקת המלחמה הקשה ביניהם, הנחוצים כל כך בתקופתנו.

 

...הנה פסוק שמייצג באופן מאוזן ומסתורי את היחס בין האנרגיה הזכרית לנקבית, מספר משלי, ל', י"ח-י"ט:  

"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים:   דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם  וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה."

ראשית, עצם החיבור בין האנרגיה הזכרית לנקבית, באהבה ובמיניות הנו נפלא ומקודש,

ואף מסתורי, טמיר ונעלם.

חשוב מאוד שנכיר בכך שהמיניות והאהבה המקודשות ותיקונן הם מעבר ליכולתנו לדעת ולשלוט בהם!

בשפה התנ"כית לדעת משמעו גם לקיים יחסי מין,

אבל את סוד האנרגיה המינית איננו יכולים לדעת באמת –

או לשלוט בו

הוא נפלא מאתנו.

דרך הנשר בשמיים האינסופיים,

מסמלת את היכולת הזכרית האמיצה לדעת את הכיוון ולנווט את דרכה

בתוך הנקביות האינסופית, המאוחדת עם מקורה הרוחני והנשגב.

האנרגיה הזכרית בכלל והמינית בפרט, היא חדה, אמיצה, ממוקדת,

כמו עוף טורף ורב הוד

ואילו האנרגיה הנקבית היא אינסופית, מופשטת ומפושטת וקרובה למקורה הרוחני

כמו השמיים.

דרך הנחש עלי צור,

מסמלת את האומץ הנדרש מהאנרגיה הזכרית כדי להתקרב

לנקביות המחוברת לאדמה ויולדת חיים חדשים על פניה,

 ובפרט במצב בו אותה אמא-אדמה נקבית יכולה להיות קשה כמו צור,

כשפגיעותיה של האנרגיה הנקבית לאורך הדורות מקשות את לבה...

והיא עלולה לפצוע את הנחש, בדחייתה כלפיו, בבוז שלה, בכאב הפנימי בה שמושלך לעברו,

ולמרות זאת הוא בוחר להתקרב, בתעוזה, באמונה, בתקווה.

דרך אניה בלב ים,

מסמלת גם היא את היכולת הזכרית לנווט את דרכו

בתוך האנרגיה הנקבית האינסופית, הלא ידועה, המשתנה בכל עת

כמו שהים משתנה בזרמיו התת קרקעיים, בגאות ובשפל...

ממש כפי שהזרעון חודר אל תוך הביצית העצומה,

באומץ לב נעלם לתוכה.

עלינו הנשים (ועל כל מי שמזדהה עם האנרגיה הנקבית וחש אותה דומיננטית בתוכו),

לזכור שלא קל להיות הגורם המפרה,

שלאנרגיה הזכרית אתגרים רבים מאוד,

ונדרש אומץ רב כדי לממש את המיניות הזכרית,

למרות שעל פניו היא זוכה ליותר מקום, כבוד ולגיטימיות  בחברה.

יש מקום לחמלה כלפי הפחד הזכרי המודחק-מוכחש

להיעלם בתוך הנקביות,

שבא לידי ביטוי בפחד של גברים לאבד את עוצמתם אל מול הנקביות הנשית,

באינספור דרכים: פחד מאינטימיות וממחויבות, פחד ואיום מול אישה עוצמתית או מצליחה, ניסיון להשפיל ולהקטין את האישה שלצדו, אפליה כלפי נשים בחברה, קידום דימויים נשיים פוגעניים ומקטינים ועוד... 

מרמור, מאבק כנגד או בוז כלפי תגובות לא מודעות אלו

לא יכולים לרפא אותן.

עלינו הנשים להיזכר שאנו אינסופיות, כמו השמיים,

מעניקות חיים, כמו האדמה,

עצומות ומשתנות כל העת, כמו הים,

לדעת את ברכתנו,

לדעת את ברכתה של מיניותנו בפרט,

ולשחרר את עצמנו,

לא כנגד האנרגיה הזכרית,

אלא בפני עצמנו.

ומתוך אהבה כלפי עצמנו ואישור למי שאנחנו באמת,

למצוא בלב חמלה, הבנה והכלה אמתיות

כלפי האנרגיה והמיניות הזכרית, כפי שהן,

ולהסכים להיות אימהיות, בחסד אימהי, כלפי בני (או בנות) זוגנו

ובה בעת מיניות ומשוחררות בביטויים האותנטיים

של רצונותינו ותשוקותינו האנושיים.

מתוך קבלה עצמית עמוקה ואמתית,

נוכל לחזור ולהתחבר לעוצמות שבנו,

ולחזור ולהעניק את הברכה שבנשיות ובמיניות הנשית

לאהובינו, בדיוק כפי שהם, והיכן שהם נמצאים.

עלינו לזכור את הברכה שבשרות מתוך אהבה,

במקום להרגיש כמשרתות,

 לדעת שהחמלה מגיעה לכולם – ולא רק לילדים קטנים

באופן בלתי מותנה – ולא רק למי שמוכיח שהוא 'מוצלח' לפי סטנדרטים של אחרים,

לאהוב את עצמנו, ומתוך כך את אהובינו וכל אחד ואחת – כמי שהם

ללא ציפיות כובלות,

מתוך חמלה בלתי מותנית,

מכילה ואהבת.

תחילת הריפוי חייבת להיות מתוך אהבה וקבלה עצמיות אמתיות,

כי רק מה שנעניק לעצמנו נוכל אחרי כן להעניק לאהובינו ולסובבינו

אהבה וקבלה עצמיות אלה עליהן להיות יציבות, בלתי מותנות וללא תלות באישור מהזולת!

וכך מתוך עמוקיהן נוכל אנו הנשים, וכל מי שמחובר לאנרגיה הנשית,

ולסיים את מלחמת המינים הרעילה

להביא ריפוי ותיקון לעולם.