מסרים לריפוי והתמרת המיניות והאנרגיה המינית

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>מסרים לריפוי והתמרת המיניות והאנרגיה המינית

שמואל ב' ו' פס' ג':
"וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"
מעשה האהבה הוא מעשה מרכבה,
ונועד להרכיב את רוח הקודש של אלוהים
בכלי של הגוף,
ולהטמיע את ברכתו במישור הארצי.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ג':
"אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה"
יש צורך בשינוי של מה שמניע את המיניות בחברה בת ימינו, עלינו ליצור הנעה והכוונה חדשה.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ג':
"וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה"
עלינו לשאת באחריות על המיניות, ולא להסתפק בעצם כך שהיא ניתנה ו'נודבה' לנו מאת אבינו שבשמיים כיצר.
זהו יצר שכוונתו וייעודו נעלים, ועל מנת לממשם אנחנו צריכים 'לעלות לגבעה', להגיע למקום גבוה של נדיבות הלב ורצון מיטיב להעניק אהבה
לעצמנו ולאהובינו,
לשמוח בהנאה
מתוך אהבה לעצמנו ולאהובינו.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ג':
"וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה"
מתוך היצר שאבינו שבשמיים העניק לנו ('אבינדב') נובעות שתי תוצאות אפשריות בסיסיות (שני בניו של אבינדב):
עזא, שמסמל עזות של מאבק כוחות.
אחיו, שמסמל אחווה, קירבה, רצון מיטיב.
בתהליך יצירת כוונה חדשה ומבוררת למימוש היצר המיני, ישנם שני כוחות אותם עלינו להכיר ועימם נידרש להתמודד ולעשות עבודה פנימית:
מאבקי כוחות אל מול אחווה.
 
שמואל ב' ו', פס' ד':
"וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן"
הדרך להתמיר ולרפא את האנרגיה המינית, היא, קודם כל, אחווה.
אחווה פותחת את הדלת
בפני חוויית מעשה אהבה
ממקום אוהב ומיטיב
ויש ללכת בה הלכה למעשה.
 
שמואל ב' ו', פס' ה':
"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה"
על ידי חיבור למקום האוהב שבנו – שמסומל על ידי דוד, אשר משמעות שמו היא גם אהוב ואוהב,
וחיבור לעצמי הגבוה, המסומל במילה ישראל, ישרה-אל, החלק האלוהי ששורה בנו בחיים על פני האדמה,
נוכל לבחור במשחקים בתוך מערכת היחסים
שהם לשם שמיים, שהם לשם אהבה
על פני משחקים מזיקים, הרסניים וכוחניים.
עלינו להיות נחושים בכוונתנו לא לשחק לידי מאבקי הכוחות!
יש להתייחס לבן/בת הזוג בקדושה,
כי הוא (או היא) שליחו הקרוב ביותר של השם במטרה לפתח ולהצמיח אותנו.
כלומר, להתייחס לשיעורים ולשיקופים,
לאתגרים ולניסיונות
שהזוגיות מעמידה אותנו בהם
כתרגול רוחני קדוש.
המיניות ממזגת משחקיות וקדושה.
המשחקיות לא נאבקת או מנסה לשלוט
ביצר המיני שה' טבע בנו
היא מתמסרת לו, להשם,
דרך היענות ליצר מתוך הודיה עמוקה
ומתוך תפילה והתכוונות לברכה האלוהית שבו,
שמחברת עמוקות ובתוך תוכנו פנימה
בין האנושי לאלוהי,
בין צ'קרות המין והבסיס,
מתוכן אנחנו נולדים לקיום הארצי
שהן חבל הטבור שלנו לאדמה,
לבין צ'קרת הלב
המחוברת ישירות לאהבתו של אלוהים.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ה':
"בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים"  
על הקבלה העצמית כלפי מיניותנו
להיות יציבה כברוש,
מתוך ההבנה העמוקה
שלצד זכירת נצחיות נשמתנו –
כבני אנוש כולנו בני תמותה
(וניקבר ביום מן הימים בבית הקברות ליד עצי הברושים הסובבים אותו...)
גופנו הוא הוויה זמנית.
לכן המיניות חיונית מבחינת המשכיות החיים בהקשר הגופני,
אבל היא לא רק לשם הישרדות ותו לא –
ניתנת לנו הזכות לחגוג אותה
בכינורות ובנבלים ובתופים,
בשמחה ובהרמוניה
בריקודים מנענעים
בצלצלים גלויים
שמסמלים ביטוי חופשי ומשוחרר...
 
שמואל ב' ו', פס' ו':
"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן"
יש לשים לב ולהבחין
במקומות ובמצבים בהם הביטוי הגלוי והחופשי של המיניות
נהיה כ'הליכה נטוית גרון', נכון?...
כמו שמצוין במקומות רבים בתנ"ך, לדוגמא בישעיהו ג טז:"וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה"... 
בעדינות ובחמלה אפשר להודות ולהכיר בכך
שלפעמים הביטוי המיני המשוחרר שלנו (נשים וגברים כאחד!) נהיה
ראוותני, ממוקד בנראות החיצונית
ובהתפארות ביפי הגוף.
מצבים אלה מצביעים על מניע פנימי של האדרה עצמית
ויכולים להראות לנו היכן אנו משתמשים בביטוי המיני
כדי להאדיר את האגו.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ו':
"וַיִּשְׁלַח עֻזָּה
יש להודות בכנות, עם היד על הלב,
שלפעמים אנחנו 'מעזים מצח'
ומנסים לנכס לעצמנו, ברוב חוצפה, ובאופן כוחני
את המיניות המקודשת שאלוהים העניק לנו.
עצם הניסיון לנסות לשלוט ולהשתמש
במשהו שנועד להיות בלתי נשלט,
ולנכס לעצמנו חסד שניתן לנו,
לייחסו ליפי הגוף,
או לחשוב שבזכות מאפיינים כאלה ואחרים שבנו זכותי להיות נחשק/ת מחוזר/ת
או לחוות הנאה מינית – הוא עצמו עזות מצח.
עלינו לזכור תמיד שאנחנו ראויים להנאה מינית לא בזכות מי ומה שאנחנו
אלא בחסד עליון.
כשאנחנו מנכסים לעצמנו את המיניות והחוויה המינית
או מנסים להשתמש במין כדי להשיג משהו, שלא לשמה של האהבה,
זהו ניסיון שנועד לכישלון.
צדו השני של מטבע עזות המצח
הוא תחושה שאני לא ראויה/ה לאהבה ולהנאה המינית,
כי אם אני ראוי/ה רק בזכות המראה שלי, ההתנהגות או כל תנאי אחר –
במוקדם או במאוחר, כשהתנאי חדל מלהתקיים,
יגיעו רגשות הנחיתות,
וארגיש לא ראוי/ה לאהבה ולמעשה האהבה.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ו':
"וַיֹּאחֶז בּוֹ"
עוד יש לטהר את המיניות מהיאחזות,
ולתרגל הרפיה משליטה ביחס למין,
למשל הרפיה משליטה על השאלה אם כן או לא, באיזו תדירות ובאיזה אופן אחווה הנאה מינית.
ההיאחזות בהנאה המינית יוצרת דחף שתלטני כלפי בן/בת הזוג
שאמור/ה כביכול לספק לי את ההנאה שאני רוצה...
גם בתוך מעשה האהבה עצמו מיטיב להרפות מהיאחזות בציפייה,
למשל מציפייה לסיפוק בדרך מסוימת או לאופן התפקוד המיני של בן/בת הזוג
כך שאם יש לי בקשה מבן/בת הזוג לגבי אופן התניית האהבה,
חשוב להשאיר אותה כבקשה ולמנוע ממנה להפוך לדרישה או לתנאי,
בין אם זה תנאי סמוי ביני לבין עצמי או גלוי ומוצהר.
עלינו לשחרר היאחזות את כל ההתניות לגבי החוויה המינית
שמגבילות את היותנו פתוחים
מצמצמות את החמלה לאנושיותנו ולצרכינו הארציים
או מפחיתות את האהבה כלפי גופנו, עצמנו וכלפי בני זוגנו.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ו':
"כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר"
שמטנו מבלי משים את ה'בקר',
שמסמל את השלב ההתחלתי.
סוף מעשה אהבה מיועד להתרחש
מתוך מחשבה אוהבת תחילה,
מתוך כוונה מקדימה ואוהבת ומיטיבה,
כזו שמטפחת ומעצימה את האהבה
שהמיניות נובעת ממנה.
ללא כוונה תחילה מקודשת ואוהבת
מעשה האהבה הופך לאוטומטי,
ל'בהמי', כמו שהבקר מזדווג
ללא בחירה ומתוך הגוף בלבד,
ללא התעלות ומרכבה של הרוח
בלי כוונה אוהבת תחילה
לא תקרה פתיחת הלב
שמיועדת להתרחש ולהתאפשר בעקבות מעשה האהבה.
 
שמואל ב' ו', פס' ז':
"וַיָּמָת שָׁם"
ישנם שלושה היבטים שעלינו לטהר מהמיניות,
כדי שהיא לא תמות
ותאבד את קסמה, קדושתה והאהבה המרפאת שבה
על מנת שהחוויה המינית לא תהפוך לרעילה
פוגענית, ממכרת או הרסנית,
וכדי שהיא תישאר כוח שמחייה אותנו:
  • 'גרן'/'הטיית גרון' = טיהור האגו וההאדרה העצמית מהמיניות.
  • 'עזה' = טיהור כוחניות, מאבקי כוחות ושימוש כוחני במיניות, שחרור רגשות נחיתות ועליונות והרפיה מהתניות להיותי ראוי/ה לאהבה.
  • 'ויאחז' = טיהור היאחזות במיניות ובבן/בת הזוג בכלל, ובפרט כמי שאמור/ה כביכול לספר לי הנאה, לזכור שמעשה האהבה הוא תמיד בחסד ולא בזכות.
 
שמואל ב' ו', פס' ח':
"וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה"
הדוד, האוהב/ת הפנימי שבי,
כועס/ת על כך שאני נאלצ/ת להתמודד עם ההתמרה והטיהור של החסימות האלה, ועם הסבל שתהליך הריפוי הזה מביא עמו.
יש בכך תסכול להרגיש היאחזות ותלות של האגו במיניות,
להיטלטל בין רגשות עליונות לנחיתות,
להתייסר בהתניות להיותי ראוי/ה לאהבה,
וזה ממש לא מחמיא ובלתי נעים בלשון המעטה להיווכח בקיומם של הדפוסים האלה.
אבל החוויות המטלטלות ושיעורי הנשמה הקשורים למיניות ומפעילים אותנו לעומק
בכוחם לפרוץ באמת את חסימות האגו
ואת המחיצות שבינינו לבין טבענו האלוהי,
האוהב, המיטיב והחומל מאליו –
לשם כך הם ניתנו לנו!
המיניות לא נועדה רק לבריאת חיים חדשים
לעולם שנברא על ידו יתברך,
היא יכולה ומיועדת לאפשר לנו לברוא את עצמנו מחדש
אוהבים ומחוברים לחסד.   
 
שמואל ב' ו', פס' ט'-י':
"וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה: וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד"
כשאנחנו נפגשים עם קשיים, מחלוקות, מאבקים ותסכול
במיניות ובתהליכי הריפוי שלה,
שנועדו להנחיל לנו את החסד אותו נועד  החיבור המיני להעניק לנו,
עולות שלוש תגובות רווחות:
  • 'וירא דוד': יראה ופחד מהמיניות, מחוסר שליטה ומהתמסרות, המלווים בניסיונות להדחיק אותה, להגבילה, לשלוט עליה ולדכאה, כדי להגן על עצמי מפניה, פן משהו נורא יקרה לי. תגובה זו נובעת מראיית העוצמה המינית כמאיימת ולא כפי שהיא באמת – אוהבת, מלאת חסד ומחייה! ככל שהפחד חזק יותר – ככה קשה להתחבר או להרגיש בכלל את המיניות, והיא נהיית בלתי מודעת, מודחקת ולא נגישה.
 
  • 'איך יבוא אליי': עיסוק כפייתי במיניות ובחשיבה על איך תבוא אליי ההנאה המינית ואוכל לבוא לידי סיפוקי, שגובר יותר ויותר, בניסיון בלתי מודע לטשטש את הסבל הטמון בדפוסים הלא פתורים אשר זקוקים לריפוי וכרוכים במיניות שלי.
 
  • 'ולא אבה דוד': התנגדות פנימית למיניות, לדוד, האוהב/ת הפנימי/ת. התנגדות זו מלווה ברגשות אשמה על עצם קיומו של היצר המיני, ובניסיונות להגבילו, לשלוט בו באופן דכאני, ובראייה של המיניות כהיבט נחות, מלוכלך או נכלולי, כזימה או משהו שיש להתבייש בו. כעס והתקוממות כנגד כוחה של המיניות עליי, והתכחשות למיניותי. במקרה זה לא מדובר בפחד, אלא בשיפוטיות כלפי המיניות והתקוממות כנגדה, מתוך ניסיון לקבל עליונות על פני הדחף המיני.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' י':
  "וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי"
עלינו לעבוד על מנת 'להיות לבני אדם',
לעשות עבודת התמרה פנימית של הדפוסים שמעיבים על מיניותנו
כדי שנוכל, כמו בגת, בה דורכים על הענבים כדי להפיק יין שמשמח לבב  אנוש,
ליהנות ולשמוח באמת במעשה האהבה
שמחובר ומהווה המשך טבעי של האהבה עצמה...
 
שמואל ב' ו', פס' י"א:
"וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ"
אלוהים יברך אותנו על עבודת ההתמרה של המיניות,
ולא רק אותנו עצמנו אלא גם את כל בני ביתנו
שייהנו מפירותיה של ההתמרה ומהאנרגיה האוהבת שהיא תפיק עבורנו.
טיהור אוהב של שדה ההתנסות המינית
הוא מפתח חשוב ומרכזי לשפע וברכה בחיינו
האחדות והאהבה העמוקות שבחיבור האוהב
הן מרכבה לברכה האלוהית.
 
שמואל ב' ו', פס' י"ב:
"וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"
האוהב/ת הפנימי/ת שבי
צריכ/ה להכיר בכך שתהליך ההתמרה והריפוי של המיניות האוהבת מביא ברכה
לדעת זאת, להגיד את זה לעצמי ולהכיר בכך
ולהכיר על הריפוי תודה –
כהשלמה לריפוי ולתיקון עצמם .
מכאן מתגבר השפע והופך לתחושת מלכותיות ונדיבות,
הרגשה שבן/בת הזוג מלכ/ה, ('מלך דוד') וכך גם אני.
 
שמואל ב' ו', פס' י"ב:
"וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה"
עם השלמת הריפוי מעשה האהבה מתעלה באמת
לשמחה ולאושר העמוקים שהוא נועד להעניק לנו...
וניתן ליהנות ממנו באופן אוהב ומיטיב,
משוחרר מדפוסים מרעילים ומייסרים,
ולממש את ייעודו הגבוה, שלמו הוענק לנו:
אהבה, חסד, שחרור.
 
 

שמואל ב' ו' פס' ג':
"וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"
מעשה האהבה הוא מעשה מרכבה,
ונועד להרכיב את רוח הקודש של אלוהים
בכלי של הגוף,
ולהטמיע את ברכתו במישור הארצי.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ג':
"אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה"
יש צורך בשינוי של מה שמניע את המיניות בחברה בת ימינו, עלינו ליצור הנעה והכוונה חדשה.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ג':
"וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה"
עלינו לשאת באחריות על המיניות, ולא להסתפק בעצם כך שהיא ניתנה ו'נודבה' לנו מאת אבינו שבשמיים כיצר.
זהו יצר שכוונתו וייעודו נעלים, ועל מנת לממשם אנחנו צריכים 'לעלות לגבעה', להגיע למקום גבוה של נדיבות הלב ורצון מיטיב להעניק אהבה
לעצמנו ולאהובינו,
לשמוח בהנאה
מתוך אהבה לעצמנו ולאהובינו.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ג':
"וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה"
מתוך היצר שאבינו שבשמיים העניק לנו ('אבינדב') נובעות שתי תוצאות אפשריות בסיסיות (שני בניו של אבינדב):
עזא, שמסמל עזות של מאבק כוחות.
אחיו, שמסמל אחווה, קירבה, רצון מיטיב.
בתהליך יצירת כוונה חדשה ומבוררת למימוש היצר המיני, ישנם שני כוחות אותם עלינו להכיר ועימם נידרש להתמודד ולעשות עבודה פנימית:
מאבקי כוחות אל מול אחווה.
 
שמואל ב' ו', פס' ד':
"וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן"
הדרך להתמיר ולרפא את האנרגיה המינית, היא, קודם כל, אחווה.
אחווה פותחת את הדלת
בפני חוויית מעשה אהבה
ממקום אוהב ומיטיב
ויש ללכת בה הלכה למעשה.
 
שמואל ב' ו', פס' ה':
"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה"
על ידי חיבור למקום האוהב שבנו – שמסומל על ידי דוד, אשר משמעות שמו היא גם אהוב ואוהב,
וחיבור לעצמי הגבוה, המסומל במילה ישראל, ישרה-אל, החלק האלוהי ששורה בנו בחיים על פני האדמה,
נוכל לבחור במשחקים בתוך מערכת היחסים
שהם לשם שמיים, שהם לשם אהבה
על פני משחקים מזיקים, הרסניים וכוחניים.
עלינו להיות נחושים בכוונתנו לא לשחק לידי מאבקי הכוחות!
יש להתייחס לבן/בת הזוג בקדושה,
כי הוא (או היא) שליחו הקרוב ביותר של השם במטרה לפתח ולהצמיח אותנו.
כלומר, להתייחס לשיעורים ולשיקופים,
לאתגרים ולניסיונות
שהזוגיות מעמידה אותנו בהם
כתרגול רוחני קדוש.
המיניות ממזגת משחקיות וקדושה.
המשחקיות לא נאבקת או מנסה לשלוט
ביצר המיני שה' טבע בנו
היא מתמסרת לו, להשם,
דרך היענות ליצר מתוך הודיה עמוקה
ומתוך תפילה והתכוונות לברכה האלוהית שבו,
שמחברת עמוקות ובתוך תוכנו פנימה
בין האנושי לאלוהי,
בין צ'קרות המין והבסיס,
מתוכן אנחנו נולדים לקיום הארצי
שהן חבל הטבור שלנו לאדמה,
לבין צ'קרת הלב
המחוברת ישירות לאהבתו של אלוהים.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ה':
"בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים"  
על הקבלה העצמית כלפי מיניותנו
להיות יציבה כברוש,
מתוך ההבנה העמוקה
שלצד זכירת נצחיות נשמתנו –
כבני אנוש כולנו בני תמותה
(וניקבר ביום מן הימים בבית הקברות ליד עצי הברושים הסובבים אותו...)
גופנו הוא הוויה זמנית.
לכן המיניות חיונית מבחינת המשכיות החיים בהקשר הגופני,
אבל היא לא רק לשם הישרדות ותו לא –
ניתנת לנו הזכות לחגוג אותה
בכינורות ובנבלים ובתופים,
בשמחה ובהרמוניה
בריקודים מנענעים
בצלצלים גלויים
שמסמלים ביטוי חופשי ומשוחרר...
 
שמואל ב' ו', פס' ו':
"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן"
יש לשים לב ולהבחין
במקומות ובמצבים בהם הביטוי הגלוי והחופשי של המיניות
נהיה כ'הליכה נטוית גרון', נכון?...
כמו שמצוין במקומות רבים בתנ"ך, לדוגמא בישעיהו ג טז:"וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה"... 
בעדינות ובחמלה אפשר להודות ולהכיר בכך
שלפעמים הביטוי המיני המשוחרר שלנו (נשים וגברים כאחד!) נהיה
ראוותני, ממוקד בנראות החיצונית
ובהתפארות ביפי הגוף.
מצבים אלה מצביעים על מניע פנימי של האדרה עצמית
ויכולים להראות לנו היכן אנו משתמשים בביטוי המיני
כדי להאדיר את האגו.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ו':
"וַיִּשְׁלַח עֻזָּה
יש להודות בכנות, עם היד על הלב,
שלפעמים אנחנו 'מעזים מצח'
ומנסים לנכס לעצמנו, ברוב חוצפה, ובאופן כוחני
את המיניות המקודשת שאלוהים העניק לנו.
עצם הניסיון לנסות לשלוט ולהשתמש
במשהו שנועד להיות בלתי נשלט,
ולנכס לעצמנו חסד שניתן לנו,
לייחסו ליפי הגוף,
או לחשוב שבזכות מאפיינים כאלה ואחרים שבנו זכותי להיות נחשק/ת מחוזר/ת
או לחוות הנאה מינית – הוא עצמו עזות מצח.
עלינו לזכור תמיד שאנחנו ראויים להנאה מינית לא בזכות מי ומה שאנחנו
אלא בחסד עליון.
כשאנחנו מנכסים לעצמנו את המיניות והחוויה המינית
או מנסים להשתמש במין כדי להשיג משהו, שלא לשמה של האהבה,
זהו ניסיון שנועד לכישלון.
צדו השני של מטבע עזות המצח
הוא תחושה שאני לא ראויה/ה לאהבה ולהנאה המינית,
כי אם אני ראוי/ה רק בזכות המראה שלי, ההתנהגות או כל תנאי אחר –
במוקדם או במאוחר, כשהתנאי חדל מלהתקיים,
יגיעו רגשות הנחיתות,
וארגיש לא ראוי/ה לאהבה ולמעשה האהבה.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ו':
"וַיֹּאחֶז בּוֹ"
עוד יש לטהר את המיניות מהיאחזות,
ולתרגל הרפיה משליטה ביחס למין,
למשל הרפיה משליטה על השאלה אם כן או לא, באיזו תדירות ובאיזה אופן אחווה הנאה מינית.
ההיאחזות בהנאה המינית יוצרת דחף שתלטני כלפי בן/בת הזוג
שאמור/ה כביכול לספק לי את ההנאה שאני רוצה...
גם בתוך מעשה האהבה עצמו מיטיב להרפות מהיאחזות בציפייה,
למשל מציפייה לסיפוק בדרך מסוימת או לאופן התפקוד המיני של בן/בת הזוג
כך שאם יש לי בקשה מבן/בת הזוג לגבי אופן התניית האהבה,
חשוב להשאיר אותה כבקשה ולמנוע ממנה להפוך לדרישה או לתנאי,
בין אם זה תנאי סמוי ביני לבין עצמי או גלוי ומוצהר.
עלינו לשחרר היאחזות את כל ההתניות לגבי החוויה המינית
שמגבילות את היותנו פתוחים
מצמצמות את החמלה לאנושיותנו ולצרכינו הארציים
או מפחיתות את האהבה כלפי גופנו, עצמנו וכלפי בני זוגנו.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' ו':
"כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר"
שמטנו מבלי משים את ה'בקר',
שמסמל את השלב ההתחלתי.
סוף מעשה אהבה מיועד להתרחש
מתוך מחשבה אוהבת תחילה,
מתוך כוונה מקדימה ואוהבת ומיטיבה,
כזו שמטפחת ומעצימה את האהבה
שהמיניות נובעת ממנה.
ללא כוונה תחילה מקודשת ואוהבת
מעשה האהבה הופך לאוטומטי,
ל'בהמי', כמו שהבקר מזדווג
ללא בחירה ומתוך הגוף בלבד,
ללא התעלות ומרכבה של הרוח
בלי כוונה אוהבת תחילה
לא תקרה פתיחת הלב
שמיועדת להתרחש ולהתאפשר בעקבות מעשה האהבה.
 
שמואל ב' ו', פס' ז':
"וַיָּמָת שָׁם"
ישנם שלושה היבטים שעלינו לטהר מהמיניות,
כדי שהיא לא תמות
ותאבד את קסמה, קדושתה והאהבה המרפאת שבה
על מנת שהחוויה המינית לא תהפוך לרעילה
פוגענית, ממכרת או הרסנית,
וכדי שהיא תישאר כוח שמחייה אותנו:
  • 'גרן'/'הטיית גרון' = טיהור האגו וההאדרה העצמית מהמיניות.
  • 'עזה' = טיהור כוחניות, מאבקי כוחות ושימוש כוחני במיניות, שחרור רגשות נחיתות ועליונות והרפיה מהתניות להיותי ראוי/ה לאהבה.
  • 'ויאחז' = טיהור היאחזות במיניות ובבן/בת הזוג בכלל, ובפרט כמי שאמור/ה כביכול לספר לי הנאה, לזכור שמעשה האהבה הוא תמיד בחסד ולא בזכות.
 
שמואל ב' ו', פס' ח':
"וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה"
הדוד, האוהב/ת הפנימי שבי,
כועס/ת על כך שאני נאלצ/ת להתמודד עם ההתמרה והטיהור של החסימות האלה, ועם הסבל שתהליך הריפוי הזה מביא עמו.
יש בכך תסכול להרגיש היאחזות ותלות של האגו במיניות,
להיטלטל בין רגשות עליונות לנחיתות,
להתייסר בהתניות להיותי ראוי/ה לאהבה,
וזה ממש לא מחמיא ובלתי נעים בלשון המעטה להיווכח בקיומם של הדפוסים האלה.
אבל החוויות המטלטלות ושיעורי הנשמה הקשורים למיניות ומפעילים אותנו לעומק
בכוחם לפרוץ באמת את חסימות האגו
ואת המחיצות שבינינו לבין טבענו האלוהי,
האוהב, המיטיב והחומל מאליו –
לשם כך הם ניתנו לנו!
המיניות לא נועדה רק לבריאת חיים חדשים
לעולם שנברא על ידו יתברך,
היא יכולה ומיועדת לאפשר לנו לברוא את עצמנו מחדש
אוהבים ומחוברים לחסד.   
 
שמואל ב' ו', פס' ט'-י':
"וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה: וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד"
כשאנחנו נפגשים עם קשיים, מחלוקות, מאבקים ותסכול
במיניות ובתהליכי הריפוי שלה,
שנועדו להנחיל לנו את החסד אותו נועד  החיבור המיני להעניק לנו,
עולות שלוש תגובות רווחות:
  • 'וירא דוד': יראה ופחד מהמיניות, מחוסר שליטה ומהתמסרות, המלווים בניסיונות להדחיק אותה, להגבילה, לשלוט עליה ולדכאה, כדי להגן על עצמי מפניה, פן משהו נורא יקרה לי. תגובה זו נובעת מראיית העוצמה המינית כמאיימת ולא כפי שהיא באמת – אוהבת, מלאת חסד ומחייה! ככל שהפחד חזק יותר – ככה קשה להתחבר או להרגיש בכלל את המיניות, והיא נהיית בלתי מודעת, מודחקת ולא נגישה.
 
  • 'איך יבוא אליי': עיסוק כפייתי במיניות ובחשיבה על איך תבוא אליי ההנאה המינית ואוכל לבוא לידי סיפוקי, שגובר יותר ויותר, בניסיון בלתי מודע לטשטש את הסבל הטמון בדפוסים הלא פתורים אשר זקוקים לריפוי וכרוכים במיניות שלי.
 
  • 'ולא אבה דוד': התנגדות פנימית למיניות, לדוד, האוהב/ת הפנימי/ת. התנגדות זו מלווה ברגשות אשמה על עצם קיומו של היצר המיני, ובניסיונות להגבילו, לשלוט בו באופן דכאני, ובראייה של המיניות כהיבט נחות, מלוכלך או נכלולי, כזימה או משהו שיש להתבייש בו. כעס והתקוממות כנגד כוחה של המיניות עליי, והתכחשות למיניותי. במקרה זה לא מדובר בפחד, אלא בשיפוטיות כלפי המיניות והתקוממות כנגדה, מתוך ניסיון לקבל עליונות על פני הדחף המיני.
 
שמואל ב' ו', המשך פס' י':
  "וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי"
עלינו לעבוד על מנת 'להיות לבני אדם',
לעשות עבודת התמרה פנימית של הדפוסים שמעיבים על מיניותנו
כדי שנוכל, כמו בגת, בה דורכים על הענבים כדי להפיק יין שמשמח לבב  אנוש,
ליהנות ולשמוח באמת במעשה האהבה
שמחובר ומהווה המשך טבעי של האהבה עצמה...
 
שמואל ב' ו', פס' י"א:
"וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ"
אלוהים יברך אותנו על עבודת ההתמרה של המיניות,
ולא רק אותנו עצמנו אלא גם את כל בני ביתנו
שייהנו מפירותיה של ההתמרה ומהאנרגיה האוהבת שהיא תפיק עבורנו.
טיהור אוהב של שדה ההתנסות המינית
הוא מפתח חשוב ומרכזי לשפע וברכה בחיינו
האחדות והאהבה העמוקות שבחיבור האוהב
הן מרכבה לברכה האלוהית.
 
שמואל ב' ו', פס' י"ב:
"וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"
האוהב/ת הפנימי/ת שבי
צריכ/ה להכיר בכך שתהליך ההתמרה והריפוי של המיניות האוהבת מביא ברכה
לדעת זאת, להגיד את זה לעצמי ולהכיר בכך
ולהכיר על הריפוי תודה –
כהשלמה לריפוי ולתיקון עצמם .
מכאן מתגבר השפע והופך לתחושת מלכותיות ונדיבות,
הרגשה שבן/בת הזוג מלכ/ה, ('מלך דוד') וכך גם אני.
 
שמואל ב' ו', פס' י"ב:
"וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה"
עם השלמת הריפוי מעשה האהבה מתעלה באמת
לשמחה ולאושר העמוקים שהוא נועד להעניק לנו...
וניתן ליהנות ממנו באופן אוהב ומיטיב,
משוחרר מדפוסים מרעילים ומייסרים,
ולממש את ייעודו הגבוה, שלמו הוענק לנו:
אהבה, חסד, שחרור.