ריפוי התניות באהבה

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>ריפוי התניות באהבה
עיקרון האהבה המותנית המזיק
שדוחף אותנו להישגיות, שיפור ודרבון עצמיים
על מנת להיות ראויים לאהבה
מושרש עמוק בתודעת ההמון
ובחברה בת ימינו.
אנחנו מרבים להשתמש במבטים אוהבים וחושקים של אחרים
ובביטויי משיכה מינית, הערכה והערצה מהזולת
ובפרט מבני ובנות זוג קיימים או פוטנציאליים
כדי לבסס את הערכתנו העצמית
ולבנות את זהותנו האנושית, המגדרית, המינית.
האגו שמשתלט לעתים קרובות על האישיות
אוסף כל מבט, מילה וכל ראייה
לכך שאנחנו נחשקות ונחשקים –
כמו צייד שאוסף גולגלות על חגורתו
ומתפאר בהן...
גם אנחנו אוספים את כיבושינו המיניים ומבטי ההערצה והמשיכה
ומתפארים בהם, בין אם בגלוי
או בינינו לבין עצמנו פנימה.
למעשה, אנחנו משתמשים מבלי משים בבני ובנות זוג,
ממשיים או פוטנציאליים
כמראה שמשקפת לנו את עצמנו,
ומכפיפים את עצמנו לבבואה בראי של האחר.
אם הבבואה שהזולת משקף לנו מחמיאה – ערכנו העצמי עולה
ואם היא מכוערת – ערכנו העצמי מתרסק,
ואנחנו עשויים לשקוע ברגשות נחיתות
או להתנגד, לכעוס, ולשקף חזרה בבואה מכוערת
לאותו אחר שהעז לפגוע בנו כך,
כתגובה מענישה ונקמנית.
לעתים אנחנו עשויים לבחור לעזוב את אותה מערכת יחסים שזימנה לנו שיקוף מושחר של עצמנו –
בין אם החסרונות שהשתקפו לנו מתארים נאמנה היבטים בלתי מפותחים או מולים באופיינו
ובין אם מקור ההשתקפות המושחרת במקומות כואבים ולא פתורים אצל האחר המשקף.
  כשאנחנו מחפשים כל הזמן ש'ירימו לנו' (את הערך העצמי)
ומבטנו תר תמידית אחר ההשתקפות של עצמנו באחרים –
אנחנו לא רואים אותם באמת
ובה בעת אנחנו גם לא רואים ולא אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו.
במו ידינו אנחנו דנים את עצמנו מבלי דעת
לתלות אינסופית באחר.
לפעמים התלות המכאיבה הזאת מסתתרת מאחורי שביעות רצון עצמית
מדושנת עונג וחולפת
שמתעוררת כשאחר/ים כן רוצים בי, חושקים בי,
מעריצים אותי ומעריכים את מעשיי וכישוריי
ומראים לי אהבה...
פעמים אחרות הכאב שבתלות
באהבתם המותנית של אחרים
מחופה על ידי שכבות עכורות
של כעס, זעם, צדקנות, עלבון ומרמור
כשאחרים, ובפרט בני הזוג, הממשיים או הפוטנציאליים,
לא מספקים את הסחורה
ולא משקפים לי בבואות יפות ומושכות דיין של עצמי.
התירון והמרפא לאהבה המותנית
התלויה באישור הזולת
זו אהבה עצמית עמוקה,
בלתי מותנית, ברת קיימא,
לאהוב את עצמי באמת,
לאהוב את החלקים המוצלים והמוארים שבי גם יחד
את אנושיותי לאהוב
כמו גם ולא פחות מאהבתי
כלפי הנשמה האלוהית-המוארת שבי.
להיות בהתחשבות בחמלה ובכוונה מיטיבה כלפי עצמי.
כן!
לפרגן עלצמי, להיות טוב/ה אליי,
להקשיב לצרכים ולהזדקקויות שבי, האנושיים,
ולהשתדל להיענות אליהם ולמלא אותם
כי להיות בן אדם זה גם
לרצות לקבל
ולפני כולם – אני מי שצריכ/ה לתת לעצמי
את שאני זקוק/ה לו.
במסגרת מה שאפשרי –
במגבלות החיים על פני האדמה בכלל
וגבולות נסיבות חיי האישיים בפרט
להשתדל להנעים, להקל,
למצוא את הדרך לחיות בנעימות,
להיטיב עם עצמי תחילה.
כשלבי פתוח אליי תחילה
אני נהיית/ה אהבה וחמלה
שהן טבעי האמתי.
כשאני מאפשר/ת לעצמי להיות –
טבעי האמתית אהבה.
כי יש בי רצון עמוק
לחמול ולאהוב
ואני עצמי
אהבה וחמלה
מטבעי.  
 
עיקרון האהבה המותנית המזיק
שדוחף אותנו להישגיות, שיפור ודרבון עצמיים
על מנת להיות ראויים לאהבה
מושרש עמוק בתודעת ההמון
ובחברה בת ימינו.
אנחנו מרבים להשתמש במבטים אוהבים וחושקים של אחרים
ובביטויי משיכה מינית, הערכה והערצה מהזולת
ובפרט מבני ובנות זוג קיימים או פוטנציאליים
כדי לבסס את הערכתנו העצמית
ולבנות את זהותנו האנושית, המגדרית, המינית.
האגו שמשתלט לעתים קרובות על האישיות
אוסף כל מבט, מילה וכל ראייה
לכך שאנחנו נחשקות ונחשקים –
כמו צייד שאוסף גולגלות על חגורתו
ומתפאר בהן...
גם אנחנו אוספים את כיבושינו המיניים ומבטי ההערצה והמשיכה
ומתפארים בהם, בין אם בגלוי
או בינינו לבין עצמנו פנימה.
למעשה, אנחנו משתמשים מבלי משים בבני ובנות זוג,
ממשיים או פוטנציאליים
כמראה שמשקפת לנו את עצמנו,
ומכפיפים את עצמנו לבבואה בראי של האחר.
אם הבבואה שהזולת משקף לנו מחמיאה – ערכנו העצמי עולה
ואם היא מכוערת – ערכנו העצמי מתרסק,
ואנחנו עשויים לשקוע ברגשות נחיתות
או להתנגד, לכעוס, ולשקף חזרה בבואה מכוערת
לאותו אחר שהעז לפגוע בנו כך,
כתגובה מענישה ונקמנית.
לעתים אנחנו עשויים לבחור לעזוב את אותה מערכת יחסים שזימנה לנו שיקוף מושחר של עצמנו –
בין אם החסרונות שהשתקפו לנו מתארים נאמנה היבטים בלתי מפותחים או מולים באופיינו
ובין אם מקור ההשתקפות המושחרת במקומות כואבים ולא פתורים אצל האחר המשקף.
  כשאנחנו מחפשים כל הזמן ש'ירימו לנו' (את הערך העצמי)
ומבטנו תר תמידית אחר ההשתקפות של עצמנו באחרים –
אנחנו לא רואים אותם באמת
ובה בעת אנחנו גם לא רואים ולא אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו.
במו ידינו אנחנו דנים את עצמנו מבלי דעת
לתלות אינסופית באחר.
לפעמים התלות המכאיבה הזאת מסתתרת מאחורי שביעות רצון עצמית
מדושנת עונג וחולפת
שמתעוררת כשאחר/ים כן רוצים בי, חושקים בי,
מעריצים אותי ומעריכים את מעשיי וכישוריי
ומראים לי אהבה...
פעמים אחרות הכאב שבתלות
באהבתם המותנית של אחרים
מחופה על ידי שכבות עכורות
של כעס, זעם, צדקנות, עלבון ומרמור
כשאחרים, ובפרט בני הזוג, הממשיים או הפוטנציאליים,
לא מספקים את הסחורה
ולא משקפים לי בבואות יפות ומושכות דיין של עצמי.
התירון והמרפא לאהבה המותנית
התלויה באישור הזולת
זו אהבה עצמית עמוקה,
בלתי מותנית, ברת קיימא,
לאהוב את עצמי באמת,
לאהוב את החלקים המוצלים והמוארים שבי גם יחד
את אנושיותי לאהוב
כמו גם ולא פחות מאהבתי
כלפי הנשמה האלוהית-המוארת שבי.
להיות בהתחשבות בחמלה ובכוונה מיטיבה כלפי עצמי.
כן!
לפרגן עלצמי, להיות טוב/ה אליי,
להקשיב לצרכים ולהזדקקויות שבי, האנושיים,
ולהשתדל להיענות אליהם ולמלא אותם
כי להיות בן אדם זה גם
לרצות לקבל
ולפני כולם – אני מי שצריכ/ה לתת לעצמי
את שאני זקוק/ה לו.
במסגרת מה שאפשרי –
במגבלות החיים על פני האדמה בכלל
וגבולות נסיבות חיי האישיים בפרט
להשתדל להנעים, להקל,
למצוא את הדרך לחיות בנעימות,
להיטיב עם עצמי תחילה.
כשלבי פתוח אליי תחילה
אני נהיית/ה אהבה וחמלה
שהן טבעי האמתי.
כשאני מאפשר/ת לעצמי להיות –
טבעי האמתית אהבה.
כי יש בי רצון עמוק
לחמול ולאהוב
ואני עצמי
אהבה וחמלה
מטבעי.