"ותעצר המגפה" - מסרים מרפאים לריפוי ועצירת מגפת הקורונה

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>"ותעצר המגפה" - מסרים מרפאים לריפוי ועצירת מגפת הקורונה
ביקשתי מסרים מרפאים, לעצמי ולכולנו, לתקופה הזאת, פתחתי את התנ"ך שנפתח מאליו בספר במדבר פרק י"ז ועיניי נחו על הפסוק הבא:  
"וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת-הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"
תהליך הנגף – הנגיף והמגפה שהוא יוצר נעצר בזכות כפרה והבחנה או הפרדה בין המתים ממנה לחיים.
מגפה זו קורית כחלק מפרשת קורח, בה פצתה האדמה את פיה ובלעה את עדת קורח וכל אשר לו בעקבות חטאיהם.
נשיאי עדת קורח ואנשים נוספים שחוברים אליהם נקהלים על משה ואהרון, ופונים אליהם בטענות (פרק ט"ז פסוק ג'):
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה"  
בני קורח שייכים לשבט לוי, שעובד את עבודת המשכן אך לא משרת בקודש כמו הכהנים, והם רוצים להיות כמו משה ואהרון ושואפים להיות מקורבים לקודש כמותם.
הדפוס הרגשי שעומד בבסיס חטאם של עדת קורח הוא השוואה וקנאה.
משה, בהקשר זה, מסמל את הנשמה, פיסת אור אלוה שבתוך כל אחד ואחת מאתנו, אהרון מסמל את העצמי הגבוה, המקשר בין הנשמה לאישיות הארצית, חלקה של הנשמה שנוכח בגוף בחיים האלה, ו'כל העם' הנם כל חלקי האישיות הפנימיים.
מבחינה נפשית, מתואר כאן תהליך שבו חלק פנימי בתוכנו, שאינו בטוח בעצמו ולא יודע את מקומו, מרגיש שמגיע לו יותר, בעיקר מתוך השוואה לזולת, כשנדמה לו שגורלם של אחרים שפר עליהם משלו.
משה מנסה להסביר לקורח ועדתו שהם קיבלו הרבה מאלוהים, שעליהם לשמוח בחלקם ואין להם מה להתלונן,
והנשמה הקדושה בקרבם של כל אחד ואחת מאתנו מנסה להאיר את לבנו לכך שיש לנו הרבה על מה להודות לאלוהים, מספיק כדי לשמוח בחלקנו ולא לחיות מתוך תחושת תלונתיות...
בהמשך (פס' י"ג-י"ד) מעמיק הדפוס הרגשי כשההשוואה והקנאה מולידות מרירות, המעטה בערך הטוב שיש לנו, התנגדות ומרד.
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ"
מתוך הקנאה בגורלם של אחרים נולדת תחושה שמה שיש לנו הוא מעט, שהטוב שאלוהים שולח לנו הוא כביכול ממית ומזיק, שהעולם נגדנו. כשאנחנו חווים מצב כזה יש בנו כפירה פנימית, תחושה שכל מה שקיבלנו בחיים הוא חסר ערך, אנחנו כופרים באמונה שהכל לטובתנו הגבוהה. אלוהים או הכוח התבוני המיטיב שמנחה את העולם, והנשמה שבקרנו, חלק בלתי נפרד ממנו יתברך – נראים לנו שרירותיים וכוחניים.
לכן אנחנו נאבקים בחיים, נלחמים באלוהים, נופלים לפסימיות, ייאוש וקטנות אמונה, ובעקבות זאת גם נדמה לנו שהעולם כולו נלחם בנו. אנחנו מסרבים לזרום עם חוויות החיים ולהתמלא מהן, יש לנו השגות על מה שיש לנו, ואנחנו מורדים!
מי שמעלה את הטענות של ההמעטה בערך הטוב שנשלח מאלוהים הם דתן ואבירם, המסמלים לאורך כל סיפור יציאת מצרים את הספקנות והמרד, מבקשים פעם אחר פעם לשוב למצרים, מתלוננים על תלאות הנדודים במדבר על אף ההצלה שבשחרור מעבדות לחירות.
אבירם, בהקשר זה שמו הוא תיקון של מהותו החולה, שנגלית בהחלפת אות ב' ל-נ' "אנירם", ומסמל את הגאוותנות שגורמת לנו להאמין שאנחנו טובים יותר מכולם ויודעים יותר טוב מאלוהים עצמו, או מכוח התבוני והמיטיב המנחה את חיי כולנו, מה נכון ומגיע לנו.
דתן, בהקשר זה שמו מהדהד את 'שפת התן', מונח מתחום התקשורת המקרבת, שמסמל את התוקפנות והאנוכיות, ומצב התודעה בו אנחנו רואים רק את עצמנו ולבנו סגור לזולת.  
בהקשר הנוכחי, התקופה המאתגרת ממנה אנחנו יוצאים כעת נועדה לתקן את הדפוסים הנפשיים חולים שלנו: השוואתיות וקנאה, מרירות ותלונתיות, כמו שנאמר בפרק י"ז פס' ג' המתייחס לטיהור החטאים שהובילו לירידת עדת קורח חיים שאולה אל האדמה : "הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם".
למרות שהריפוי, החיטוי והטיהור הצליחו, הלכה למעשה, לפי מה שמתואר בפרקים הללו, בני ישראל חוזרים להתלונן ולהאשים את משה ואהרון במות עדת בני קורח: (פס' ו'):
"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה"
בדומה לכך שברמה הפוליטית למרות שהריפוי מהמגפה מצליח בתקופתנו, מתקיים מעין משחק האשמות ותלונות בנוגע לאחריות למחדלים,
ממש כפי שברמה האישית למרות שתקופה זו היטיבה עם רבים מאתנו,
הריפוי וההצלה שבה חידשו את החיבור הפנימי והרוחני והאמונה בלבנו,
הלקחים מחשבון הנפש שרובנו עשינו האירו את עינינו למה שעלינו לתקן...
ולמרות זאת חלק מהזמן אנחנו עשויים למצוא את עצמנו נופלים שוב לקטנות אמונה, האשמות, השלכות ותלונתיות.
רבים מאתנו גם נתונים במערכות היחסים האישיות, מטבע הדברים, פעמים רבות להאשמותיהם מצד אחרים,
להשלכות של קשיים נפשיים מצד הקרובים לנו עלינו,
מתמודדים עם תלונות עלינו מצד אנשים שמייחסים את הקשיים שלהם לקשר אתנו.  
האשמה עצמית והאשמה לאחר – היא אותה אנרגיה רגשית מזיקה והרסנית.
בין אם אנחנו מוצאים את עצמנו מאשימים את עצמנו, מאשימים את הזולת או מואשמים על ידי אחרים – זוהי אנרגיה רגשית חולה, ניתן אף לומר ממיתה, שקשה מאוד להתמיר אותה.
למרות שמשה בפרקים אלו מואשם על ידי בני ישראל שוב ושוב על אף שהוא לא עשה להם דבר,
על אף שהאשמות שווא חוזרות אלו בהחלט כן מכעיסות אותו בשלבים מסוימים בתהליך,
כפי שכתוב בפרק ט"ז פס' ט"ו: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד",
על אף זאת הוא עושה קפיצת דרך רוחנית עצומה, מגלה חמלה ושאר רוח מדהימים, ומבקש שוב ושוב כפרה ומחילה מאלוהים לבני ישראל שמתלוננים עליו.
גם אנחנו נדרשים בתיקון המתרחש בתקופה זו לגלות מעיינות חמלה עמוקים בלב, למצוא מחילה בתוך תוכנו כלפי מי שמאשימים אותנו.
אם מדובר בהאשמות מצד אחרים – עלינו להתעלות על הכעס שהן מעוררות שהוא טבעי ואנושי, ולהיות בחמלה – כלפיהם וכלפי עצמנו.
אם מדובר באשמה עצמית, עלינו להתעלות על רגשות הנחיתות והייאוש שהיא מעוררת, להימנע מהפיתוי ההרסני ליפול לשנאה עצמית, ולהיות בחמלה לקושי שלנו, שהוא טבעי ואנושי.
עלינו לבקש כפרה לפנים משורת הדין!
גם אם הייאוש שלנו משלה אותנו שלא מגיע לנו להירפא ולעבור תיקון כי אנחנו שבויים ברגשות נחיתות ונדמה לנו שאנחנו לא ראויים לכך,
גם אם הכעס מתעתע בנו וגורם לנו להרגיש שלא מגיע לאחרים שמאשימים אותנו לעבור תיקון כי הם שוגים בעיוורון לאחריות העצמית שלהם על חייהם,
בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל להתעלות על התהום הפנימית, להתחבר למידת החסד, שרק היא יכולה לתקן את הדין, ולבקש לכפר על החטאים ולתקן את מה שהתקלקל.
בפרק מתואר שהטיהור לצורך כפרה מתבצע באמצעות אש וקטורת (פס' י"א):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם   כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה הֵחֵל הַנָּגֶף"
 בהקשר זה, טיהור כזה מסמל את תהליך הכפרה התיקון והריפוי דרך אלמנט האש.
אלמנט האש לפי הרפואה הסינית מתייחס, בין היתר, לזוג האיברים הפנימיים של הלב והמעי הדק.
מבחינה גופנית הלב הוא האיבר המרכזי שנמצא בליבת גופנו ומזרים דם ואנרגיה לכל חלקיו, ומבחינה נפשית מייצג את ליבת קיומנו ועצמיותנו, ומשכן הרגשות והנפש.
המעי הדק, מבחינה גופנית ממלא תפקיד בספיגת החומרים המזינים והחיוניים לגוף מתוך המזון המעוכל שמגיע אליו מהקיבה, תוך הפרדתם מחומרי הפסולת שממשיכים את דרכם במעיים עד להפרשתם מחוץ לגוף דרך הצואה.
מבחינה אנרגטית המעי הדק מפריד בין האנרגיה הצלולה, שחוזרת וזורמת להזין את הגוף כולו ובפרט עולה ומחייה את הלב,
לבין אנרגיה עכורה, שיורדת מטה ומשתחררת מהגוף אל עבר האדמה, שם היא תעבור תהליכי התמרה חיצוניים לנו שבכוחם להפוך אותה שוב לחומר מדשן שמעשיר את האדמה.
מבחינה נפשית, אנחנו נדרשים בתהליך התיקון והכפרה להבחין ולהפריד בין ההיבטים הצלולים בכל רגש וחלק אישיות בתוכנו, שמזינים אותנו, לבין ההיבטים העכורים אותם עלינו לשחרר, מהם עלינו להיפרד.
כשההיבטים העכורים ישתחררו מאיתנו – לא כשהלכה על אחרים, אלא אל תוך האדמה, מתוך השבת האמון בכך שהכל לטובתנו הגבוהה בחיים הארציים על פניה, מצד אחד,
ומתוך קבלת האחריות על תהליכי הריפוי שלנו ונכונות להתעלות מעל הדפוסים ההרסניים שלנו, מצד שני,
הם יותמרו ומהם ייווצר באורח פלאי משהו מזין, מפרה ומחייה.      
בפסוק המסכם של המסרים האלו, שעליו נחו עיניי בפתיחה הזאת מלכתחילה, מומחשת באופן ברור עוד יותר מהותו של תהליך ריפוי והתמרה זה (פסוק י"ג):
"וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
אותה ההפרדה בין העכור לצלול, בין מה שמיטיב איתנו ומזין אותנו לבין דפוסים נפשיים שמזיקים לנו ואותם עלינו לשחרר,
היא לא פחות מהבחנה בין מה שממית אותנו למה שמחייה.
מעגל הקסמים ההרסני של אשמה והאשמות, כעס ומרירות,
מתוך התחושה שאנחנו לא מרוצים ממה שיש לנו, מרירים ומתוסכלים,
כי נדמה לנו שמגיע לנו הרבה יותר, במיוחד כשאנחנו משווים זאת למה שכיבכול יש לאחרים ומקנאים....
זה בדיוק מה שמוביל להתנגדות כרונית ולמאבקים חוזרים בינינו לבין אחרים ובינינו לבין עצמנו,
מאבקים הם בגדר מגפה של ממש – ולא פחות חמורים ממנה!
למעשה המגפה משקפת לנו את החוליים האלה, שממיתים בנו כל חלקה טובה!
נדרש מאתנו לעמוד, בכוחות עצמנו, מתוך העוצמה הפנימית שבנו, למצוא תעצומות נפש,
וכך, זקופים, להבחין –
בלא מורא, ללא ספקות, באומץ לב,
בין מה שממית אותנו ומזיק והרסני לחיינו האישיים, למערכות היחסים שלנו, כמו גם לחיי האנושות על פני האדמה הזאת –
לבין מה שמחייה ומרפא –
ולכן גם יציל אותנו
יעצור את המגפה
ירפא את הסבל
יפסיק את המלחמות והמאבקים
בתוכנו, בינינו לבין אחרים ובעולם.
החמלה והמחילה מרפאות ומחיות אותנו...
עלינו לבחור בהן בחירה חופשית אמיצה ועצמאית,
 לא בגלל שמגיע, לנו או ליקירינו לקבל מחילה –
לא מדובר כאן על מחילה בזכות אלא בחסד,
לא מתוך כך שנבוא דין וחשבון ונגלה שאכן מגיעה לנו מחילה
לא בגלל שאנחנו צודקים...
אלא מתוך חסד בלתי מותנה,
שבסיסו בהבנה העמוקה שחמלה ומחילה מחיות אותנו.
 
  
 
         
 
 
 
ביקשתי מסרים מרפאים, לעצמי ולכולנו, לתקופה הזאת, פתחתי את התנ"ך שנפתח מאליו בספר במדבר פרק י"ז ועיניי נחו על הפסוק הבא:  
"וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת-הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"
תהליך הנגף – הנגיף והמגפה שהוא יוצר נעצר בזכות כפרה והבחנה או הפרדה בין המתים ממנה לחיים.
מגפה זו קורית כחלק מפרשת קורח, בה פצתה האדמה את פיה ובלעה את עדת קורח וכל אשר לו בעקבות חטאיהם.
נשיאי עדת קורח ואנשים נוספים שחוברים אליהם נקהלים על משה ואהרון, ופונים אליהם בטענות (פרק ט"ז פסוק ג'):
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה"  
בני קורח שייכים לשבט לוי, שעובד את עבודת המשכן אך לא משרת בקודש כמו הכהנים, והם רוצים להיות כמו משה ואהרון ושואפים להיות מקורבים לקודש כמותם.
הדפוס הרגשי שעומד בבסיס חטאם של עדת קורח הוא השוואה וקנאה.
משה, בהקשר זה, מסמל את הנשמה, פיסת אור אלוה שבתוך כל אחד ואחת מאתנו, אהרון מסמל את העצמי הגבוה, המקשר בין הנשמה לאישיות הארצית, חלקה של הנשמה שנוכח בגוף בחיים האלה, ו'כל העם' הנם כל חלקי האישיות הפנימיים.
מבחינה נפשית, מתואר כאן תהליך שבו חלק פנימי בתוכנו, שאינו בטוח בעצמו ולא יודע את מקומו, מרגיש שמגיע לו יותר, בעיקר מתוך השוואה לזולת, כשנדמה לו שגורלם של אחרים שפר עליהם משלו.
משה מנסה להסביר לקורח ועדתו שהם קיבלו הרבה מאלוהים, שעליהם לשמוח בחלקם ואין להם מה להתלונן,
והנשמה הקדושה בקרבם של כל אחד ואחת מאתנו מנסה להאיר את לבנו לכך שיש לנו הרבה על מה להודות לאלוהים, מספיק כדי לשמוח בחלקנו ולא לחיות מתוך תחושת תלונתיות...
בהמשך (פס' י"ג-י"ד) מעמיק הדפוס הרגשי כשההשוואה והקנאה מולידות מרירות, המעטה בערך הטוב שיש לנו, התנגדות ומרד.
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ"
מתוך הקנאה בגורלם של אחרים נולדת תחושה שמה שיש לנו הוא מעט, שהטוב שאלוהים שולח לנו הוא כביכול ממית ומזיק, שהעולם נגדנו. כשאנחנו חווים מצב כזה יש בנו כפירה פנימית, תחושה שכל מה שקיבלנו בחיים הוא חסר ערך, אנחנו כופרים באמונה שהכל לטובתנו הגבוהה. אלוהים או הכוח התבוני המיטיב שמנחה את העולם, והנשמה שבקרנו, חלק בלתי נפרד ממנו יתברך – נראים לנו שרירותיים וכוחניים.
לכן אנחנו נאבקים בחיים, נלחמים באלוהים, נופלים לפסימיות, ייאוש וקטנות אמונה, ובעקבות זאת גם נדמה לנו שהעולם כולו נלחם בנו. אנחנו מסרבים לזרום עם חוויות החיים ולהתמלא מהן, יש לנו השגות על מה שיש לנו, ואנחנו מורדים!
מי שמעלה את הטענות של ההמעטה בערך הטוב שנשלח מאלוהים הם דתן ואבירם, המסמלים לאורך כל סיפור יציאת מצרים את הספקנות והמרד, מבקשים פעם אחר פעם לשוב למצרים, מתלוננים על תלאות הנדודים במדבר על אף ההצלה שבשחרור מעבדות לחירות.
אבירם, בהקשר זה שמו הוא תיקון של מהותו החולה, שנגלית בהחלפת אות ב' ל-נ' "אנירם", ומסמל את הגאוותנות שגורמת לנו להאמין שאנחנו טובים יותר מכולם ויודעים יותר טוב מאלוהים עצמו, או מכוח התבוני והמיטיב המנחה את חיי כולנו, מה נכון ומגיע לנו.
דתן, בהקשר זה שמו מהדהד את 'שפת התן', מונח מתחום התקשורת המקרבת, שמסמל את התוקפנות והאנוכיות, ומצב התודעה בו אנחנו רואים רק את עצמנו ולבנו סגור לזולת.  
בהקשר הנוכחי, התקופה המאתגרת ממנה אנחנו יוצאים כעת נועדה לתקן את הדפוסים הנפשיים חולים שלנו: השוואתיות וקנאה, מרירות ותלונתיות, כמו שנאמר בפרק י"ז פס' ג' המתייחס לטיהור החטאים שהובילו לירידת עדת קורח חיים שאולה אל האדמה : "הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם".
למרות שהריפוי, החיטוי והטיהור הצליחו, הלכה למעשה, לפי מה שמתואר בפרקים הללו, בני ישראל חוזרים להתלונן ולהאשים את משה ואהרון במות עדת בני קורח: (פס' ו'):
"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה"
בדומה לכך שברמה הפוליטית למרות שהריפוי מהמגפה מצליח בתקופתנו, מתקיים מעין משחק האשמות ותלונות בנוגע לאחריות למחדלים,
ממש כפי שברמה האישית למרות שתקופה זו היטיבה עם רבים מאתנו,
הריפוי וההצלה שבה חידשו את החיבור הפנימי והרוחני והאמונה בלבנו,
הלקחים מחשבון הנפש שרובנו עשינו האירו את עינינו למה שעלינו לתקן...
ולמרות זאת חלק מהזמן אנחנו עשויים למצוא את עצמנו נופלים שוב לקטנות אמונה, האשמות, השלכות ותלונתיות.
רבים מאתנו גם נתונים במערכות היחסים האישיות, מטבע הדברים, פעמים רבות להאשמותיהם מצד אחרים,
להשלכות של קשיים נפשיים מצד הקרובים לנו עלינו,
מתמודדים עם תלונות עלינו מצד אנשים שמייחסים את הקשיים שלהם לקשר אתנו.  
האשמה עצמית והאשמה לאחר – היא אותה אנרגיה רגשית מזיקה והרסנית.
בין אם אנחנו מוצאים את עצמנו מאשימים את עצמנו, מאשימים את הזולת או מואשמים על ידי אחרים – זוהי אנרגיה רגשית חולה, ניתן אף לומר ממיתה, שקשה מאוד להתמיר אותה.
למרות שמשה בפרקים אלו מואשם על ידי בני ישראל שוב ושוב על אף שהוא לא עשה להם דבר,
על אף שהאשמות שווא חוזרות אלו בהחלט כן מכעיסות אותו בשלבים מסוימים בתהליך,
כפי שכתוב בפרק ט"ז פס' ט"ו: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד",
על אף זאת הוא עושה קפיצת דרך רוחנית עצומה, מגלה חמלה ושאר רוח מדהימים, ומבקש שוב ושוב כפרה ומחילה מאלוהים לבני ישראל שמתלוננים עליו.
גם אנחנו נדרשים בתיקון המתרחש בתקופה זו לגלות מעיינות חמלה עמוקים בלב, למצוא מחילה בתוך תוכנו כלפי מי שמאשימים אותנו.
אם מדובר בהאשמות מצד אחרים – עלינו להתעלות על הכעס שהן מעוררות שהוא טבעי ואנושי, ולהיות בחמלה – כלפיהם וכלפי עצמנו.
אם מדובר באשמה עצמית, עלינו להתעלות על רגשות הנחיתות והייאוש שהיא מעוררת, להימנע מהפיתוי ההרסני ליפול לשנאה עצמית, ולהיות בחמלה לקושי שלנו, שהוא טבעי ואנושי.
עלינו לבקש כפרה לפנים משורת הדין!
גם אם הייאוש שלנו משלה אותנו שלא מגיע לנו להירפא ולעבור תיקון כי אנחנו שבויים ברגשות נחיתות ונדמה לנו שאנחנו לא ראויים לכך,
גם אם הכעס מתעתע בנו וגורם לנו להרגיש שלא מגיע לאחרים שמאשימים אותנו לעבור תיקון כי הם שוגים בעיוורון לאחריות העצמית שלהם על חייהם,
בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל להתעלות על התהום הפנימית, להתחבר למידת החסד, שרק היא יכולה לתקן את הדין, ולבקש לכפר על החטאים ולתקן את מה שהתקלקל.
בפרק מתואר שהטיהור לצורך כפרה מתבצע באמצעות אש וקטורת (פס' י"א):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם   כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה הֵחֵל הַנָּגֶף"
 בהקשר זה, טיהור כזה מסמל את תהליך הכפרה התיקון והריפוי דרך אלמנט האש.
אלמנט האש לפי הרפואה הסינית מתייחס, בין היתר, לזוג האיברים הפנימיים של הלב והמעי הדק.
מבחינה גופנית הלב הוא האיבר המרכזי שנמצא בליבת גופנו ומזרים דם ואנרגיה לכל חלקיו, ומבחינה נפשית מייצג את ליבת קיומנו ועצמיותנו, ומשכן הרגשות והנפש.
המעי הדק, מבחינה גופנית ממלא תפקיד בספיגת החומרים המזינים והחיוניים לגוף מתוך המזון המעוכל שמגיע אליו מהקיבה, תוך הפרדתם מחומרי הפסולת שממשיכים את דרכם במעיים עד להפרשתם מחוץ לגוף דרך הצואה.
מבחינה אנרגטית המעי הדק מפריד בין האנרגיה הצלולה, שחוזרת וזורמת להזין את הגוף כולו ובפרט עולה ומחייה את הלב,
לבין אנרגיה עכורה, שיורדת מטה ומשתחררת מהגוף אל עבר האדמה, שם היא תעבור תהליכי התמרה חיצוניים לנו שבכוחם להפוך אותה שוב לחומר מדשן שמעשיר את האדמה.
מבחינה נפשית, אנחנו נדרשים בתהליך התיקון והכפרה להבחין ולהפריד בין ההיבטים הצלולים בכל רגש וחלק אישיות בתוכנו, שמזינים אותנו, לבין ההיבטים העכורים אותם עלינו לשחרר, מהם עלינו להיפרד.
כשההיבטים העכורים ישתחררו מאיתנו – לא כשהלכה על אחרים, אלא אל תוך האדמה, מתוך השבת האמון בכך שהכל לטובתנו הגבוהה בחיים הארציים על פניה, מצד אחד,
ומתוך קבלת האחריות על תהליכי הריפוי שלנו ונכונות להתעלות מעל הדפוסים ההרסניים שלנו, מצד שני,
הם יותמרו ומהם ייווצר באורח פלאי משהו מזין, מפרה ומחייה.      
בפסוק המסכם של המסרים האלו, שעליו נחו עיניי בפתיחה הזאת מלכתחילה, מומחשת באופן ברור עוד יותר מהותו של תהליך ריפוי והתמרה זה (פסוק י"ג):
"וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
אותה ההפרדה בין העכור לצלול, בין מה שמיטיב איתנו ומזין אותנו לבין דפוסים נפשיים שמזיקים לנו ואותם עלינו לשחרר,
היא לא פחות מהבחנה בין מה שממית אותנו למה שמחייה.
מעגל הקסמים ההרסני של אשמה והאשמות, כעס ומרירות,
מתוך התחושה שאנחנו לא מרוצים ממה שיש לנו, מרירים ומתוסכלים,
כי נדמה לנו שמגיע לנו הרבה יותר, במיוחד כשאנחנו משווים זאת למה שכיבכול יש לאחרים ומקנאים....
זה בדיוק מה שמוביל להתנגדות כרונית ולמאבקים חוזרים בינינו לבין אחרים ובינינו לבין עצמנו,
מאבקים הם בגדר מגפה של ממש – ולא פחות חמורים ממנה!
למעשה המגפה משקפת לנו את החוליים האלה, שממיתים בנו כל חלקה טובה!
נדרש מאתנו לעמוד, בכוחות עצמנו, מתוך העוצמה הפנימית שבנו, למצוא תעצומות נפש,
וכך, זקופים, להבחין –
בלא מורא, ללא ספקות, באומץ לב,
בין מה שממית אותנו ומזיק והרסני לחיינו האישיים, למערכות היחסים שלנו, כמו גם לחיי האנושות על פני האדמה הזאת –
לבין מה שמחייה ומרפא –
ולכן גם יציל אותנו
יעצור את המגפה
ירפא את הסבל
יפסיק את המלחמות והמאבקים
בתוכנו, בינינו לבין אחרים ובעולם.
החמלה והמחילה מרפאות ומחיות אותנו...
עלינו לבחור בהן בחירה חופשית אמיצה ועצמאית,
 לא בגלל שמגיע, לנו או ליקירינו לקבל מחילה –
לא מדובר כאן על מחילה בזכות אלא בחסד,
לא מתוך כך שנבוא דין וחשבון ונגלה שאכן מגיעה לנו מחילה
לא בגלל שאנחנו צודקים...
אלא מתוך חסד בלתי מותנה,
שבסיסו בהבנה העמוקה שחמלה ומחילה מחיות אותנו.