וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד  וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם – מסרים מרפאים לתקופת הקורונה

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד  וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם – מסרים מרפאים לתקופת הקורונה

 
ספר יחזקאל, פרק י"א, פסוק ו', ז', י"ג, י"ד- י"ט:
"הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל... לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר  וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ.... אֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל-גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר  בֶּן-אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלֹּה:  אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם  רַחֲקוּ מֵעַל יְהוָה לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ  לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה  כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם  וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת  וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט  בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם:  לָכֵן אֱמֹר  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים  וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם  וְנָתַתִּי לָכֶם  אֶת-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וּבָאוּ-שָׁמָּה  וְהֵסִירוּ אֶת-כָּל-שִׁקּוּצֶיהָ  וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה.    וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד  וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"
 
תקופה זו מעמתת אותנו עם היותו של גופנו בן תמותה, ומעוררת את הרוח בנו.
הריבוי והמלאות (הרביתם, מילאתם),
העומס המכלה, הסחות הדעת התמידיות,
ההתמקדות בחוצות, ב-בחוץ ('חוצותיה'),
התמכרות לפידבקים חיוביים מהסביבה הישירה ומהרשתות החברתיות
והתבטאויות נוספות של התפזרות, יציאה מהמרכז שמכלה את האנרגיה ומחלישה את האדמה –
אלו חלק מההיבטים שאלוהים מבהיר לנו שאנחנו יצרנו לעצמנו וגורמים לריקנות, חלל, ריקון, בחיינו ('חלליכם', 'חלל').
הטלטלה שאנחנו עוברים עכשיו היא דרכו של אלוהים לסייע לנו לצאת מהם ('ואתכם הוציא מתוכה').
 למרות שזה טבעי לפחד ולהצטמצם למקום הישרדותי בהתחלה, ('אפול על פני ואזעק קול גדול'), למעשה אין מה להיכנע לפחד, או להיסחף וליפול למצב של האשמות ומרירות, כלפי אלוהים או החיים שהביאו לנו את ההתנסות הזאת
 – זה אמור לטלטל אותנו וטלטלה זו היא לטובתנו.
תקופה זו מזכירה לנו, קודם כל, שכולנו אחד, שכל בני האדם הם כמו אחים, ('בן אדם אחיך אחיך') ושרווחתנו האישית, וגאולתנו מהסבל, תלויה באחרים, מושפעת מהם ומשפיעה עליהם ('אנשי גאולתך').
הקרבה והקשר בינינו המחוברים להיבט הרוחני שבנו משפיעה מאוד גם היא
('וכל בני ישראל' – ישראל = ישרה-אל, , 'יושבי ירושלים' ירושלים = סמל למקום הגבוה שבי),
ושוב: כולנו ללא יוצא מן הכלל משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה ('כולה').
התרחקנו מאלוהים, מהחיבור לרוח שבנו ('רחקו מעל ה'):
עלינו לחזור ולממש את זכותנו להיטיב עם עצמנו,
לצקת בחיים משמעות ותחושת ייעוד וכוונה,
להתחבר לאדמה היציבה שבנו
להתמקד במה שבאמת חשוב לנו בחיים. ('כי לנו ניתנה הארץ למורשה').     
 
הכוח האלוהי, התבוני והמיטיב הוא שאפשר לנו –
להתפזר לכל הסחות הדעת שלנו,
להיות בריבוי העשייה,
עד כדי עומס פנימי רגשי כמו גם אקולוגי, כלכלי, צרכני
('כה אמר ה' כי הרחקתים בגויים וכי הפיצתם בארצות')...
 
והוא, אלוהים, או החיבור האלוהי, הרוחני, היה אתנו גם במקומות ההם, אבל רק קצת,
במידה לא מספקת, שלא יכולה באמת לממש את הפוטנציאל העצום שיש לנו
('ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר הם באו שם')
 
כעת במצב אותו אנו חווים כעת, הוא, אלוהים, הכוח האלוהי והרוחני שמנחה אותנו בחיים,
אוסף אותנו מהמקומות אליהם התפזרנו, מקבץ אותנו פנימה, עם עצמנו או עם המשפחה הקרובה,
מבטל באחת את מירב הסחות הדעת ופיזור תשומת הלב שלנו להיבטים חיצוניים שטחיים או שוליים
באופן שמכוון מלמעלה ומעבר לשליטה שלנו בחיינו...
('וקיבצתי אתכם מן העמים, ואספתי אתכם מן הארצות'.)
 
הכוח המיטיב בחיים, או אלוהים, עושה זאת כדי לתת לנו מחדש את האדמה שבנו ואת האפשרות להתחבר לרוח שנטועה בתוכנו, ('ונתתי לכם את אדמת ישראל'),
להיות מחדש מי שאנחנו רוצים להיות באמת, להגשים את החזון, להיות העצמי הגבוה.
 
עלינו לבוא מרצון למקום הזה אליו אלוהים והכוח המיטיב בחיים מזמן אותנו, ('ובאו שמה')
ולהיפרד מכל הדפוסים ההרגלים וההתנהגויות
שמעכירים את החיים לנו, אחד לשני,
ומטמאים את האדמה עליה אנו חיים ואת הקשרים בין אדם לאדם,
להשיל את הדפוסים החולים והמאוסים,
שכבר לא משרתים אותנו וחוזרים על עצמם לשווא,
שאין בהם עוד חיות
('והסירו את כל שיקוציה ואת כל תועבותיה')
 
ואז, יוכל להתקיים בנו
'ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה'
נוכל להיות מחוברים אל הלב,
בחוויה של האחדות האנושית בינינו,
במקום של התחדשות רוחנית
 
נוכל להשתחרר מהאדישות, האנוכיות, הקשחת הלב
לעצמנו ואחד לשני, ('והסירותי לב האבן מבשרם')
לוותר על ההתגברות המאומצת והמזיקה על הלב האנושי החומל שיש בנו מטבענו,
לחזור להיות פגיעים, חומלים, חשופים יותר, ('ונתתי להם לב בשר')
כנים, בכי ובכאב כמו בהשתוקקות ובצחוק.
 
מתוך כך יתאפשר לנו חיבור מחודש, מרענן, בין האלוהי והרוחני שבנו, אותה הרוח החדשה, לבין האנושי הפגיע שבתוכנו, אותו לב בשר רך שמחליף את הלב האבן שסיגלנו לעצמנו, באופן שממחיש ומגלה לנו את האחדות והאחווה בינינו ('לב אחד').
 
 

 
ספר יחזקאל, פרק י"א, פסוק ו', ז', י"ג, י"ד- י"ט:
"הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל... לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר  וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ.... אֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל-גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר  בֶּן-אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלֹּה:  אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם  רַחֲקוּ מֵעַל יְהוָה לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ  לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה  כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם  וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת  וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט  בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם:  לָכֵן אֱמֹר  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים  וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם  וְנָתַתִּי לָכֶם  אֶת-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וּבָאוּ-שָׁמָּה  וְהֵסִירוּ אֶת-כָּל-שִׁקּוּצֶיהָ  וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה.    וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד  וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"
 
תקופה זו מעמתת אותנו עם היותו של גופנו בן תמותה, ומעוררת את הרוח בנו.
הריבוי והמלאות (הרביתם, מילאתם),
העומס המכלה, הסחות הדעת התמידיות,
ההתמקדות בחוצות, ב-בחוץ ('חוצותיה'),
התמכרות לפידבקים חיוביים מהסביבה הישירה ומהרשתות החברתיות
והתבטאויות נוספות של התפזרות, יציאה מהמרכז שמכלה את האנרגיה ומחלישה את האדמה –
אלו חלק מההיבטים שאלוהים מבהיר לנו שאנחנו יצרנו לעצמנו וגורמים לריקנות, חלל, ריקון, בחיינו ('חלליכם', 'חלל').
הטלטלה שאנחנו עוברים עכשיו היא דרכו של אלוהים לסייע לנו לצאת מהם ('ואתכם הוציא מתוכה').
 למרות שזה טבעי לפחד ולהצטמצם למקום הישרדותי בהתחלה, ('אפול על פני ואזעק קול גדול'), למעשה אין מה להיכנע לפחד, או להיסחף וליפול למצב של האשמות ומרירות, כלפי אלוהים או החיים שהביאו לנו את ההתנסות הזאת
 – זה אמור לטלטל אותנו וטלטלה זו היא לטובתנו.
תקופה זו מזכירה לנו, קודם כל, שכולנו אחד, שכל בני האדם הם כמו אחים, ('בן אדם אחיך אחיך') ושרווחתנו האישית, וגאולתנו מהסבל, תלויה באחרים, מושפעת מהם ומשפיעה עליהם ('אנשי גאולתך').
הקרבה והקשר בינינו המחוברים להיבט הרוחני שבנו משפיעה מאוד גם היא
('וכל בני ישראל' – ישראל = ישרה-אל, , 'יושבי ירושלים' ירושלים = סמל למקום הגבוה שבי),
ושוב: כולנו ללא יוצא מן הכלל משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה ('כולה').
התרחקנו מאלוהים, מהחיבור לרוח שבנו ('רחקו מעל ה'):
עלינו לחזור ולממש את זכותנו להיטיב עם עצמנו,
לצקת בחיים משמעות ותחושת ייעוד וכוונה,
להתחבר לאדמה היציבה שבנו
להתמקד במה שבאמת חשוב לנו בחיים. ('כי לנו ניתנה הארץ למורשה').     
 
הכוח האלוהי, התבוני והמיטיב הוא שאפשר לנו –
להתפזר לכל הסחות הדעת שלנו,
להיות בריבוי העשייה,
עד כדי עומס פנימי רגשי כמו גם אקולוגי, כלכלי, צרכני
('כה אמר ה' כי הרחקתים בגויים וכי הפיצתם בארצות')...
 
והוא, אלוהים, או החיבור האלוהי, הרוחני, היה אתנו גם במקומות ההם, אבל רק קצת,
במידה לא מספקת, שלא יכולה באמת לממש את הפוטנציאל העצום שיש לנו
('ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר הם באו שם')
 
כעת במצב אותו אנו חווים כעת, הוא, אלוהים, הכוח האלוהי והרוחני שמנחה אותנו בחיים,
אוסף אותנו מהמקומות אליהם התפזרנו, מקבץ אותנו פנימה, עם עצמנו או עם המשפחה הקרובה,
מבטל באחת את מירב הסחות הדעת ופיזור תשומת הלב שלנו להיבטים חיצוניים שטחיים או שוליים
באופן שמכוון מלמעלה ומעבר לשליטה שלנו בחיינו...
('וקיבצתי אתכם מן העמים, ואספתי אתכם מן הארצות'.)
 
הכוח המיטיב בחיים, או אלוהים, עושה זאת כדי לתת לנו מחדש את האדמה שבנו ואת האפשרות להתחבר לרוח שנטועה בתוכנו, ('ונתתי לכם את אדמת ישראל'),
להיות מחדש מי שאנחנו רוצים להיות באמת, להגשים את החזון, להיות העצמי הגבוה.
 
עלינו לבוא מרצון למקום הזה אליו אלוהים והכוח המיטיב בחיים מזמן אותנו, ('ובאו שמה')
ולהיפרד מכל הדפוסים ההרגלים וההתנהגויות
שמעכירים את החיים לנו, אחד לשני,
ומטמאים את האדמה עליה אנו חיים ואת הקשרים בין אדם לאדם,
להשיל את הדפוסים החולים והמאוסים,
שכבר לא משרתים אותנו וחוזרים על עצמם לשווא,
שאין בהם עוד חיות
('והסירו את כל שיקוציה ואת כל תועבותיה')
 
ואז, יוכל להתקיים בנו
'ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה'
נוכל להיות מחוברים אל הלב,
בחוויה של האחדות האנושית בינינו,
במקום של התחדשות רוחנית
 
נוכל להשתחרר מהאדישות, האנוכיות, הקשחת הלב
לעצמנו ואחד לשני, ('והסירותי לב האבן מבשרם')
לוותר על ההתגברות המאומצת והמזיקה על הלב האנושי החומל שיש בנו מטבענו,
לחזור להיות פגיעים, חומלים, חשופים יותר, ('ונתתי להם לב בשר')
כנים, בכי ובכאב כמו בהשתוקקות ובצחוק.
 
מתוך כך יתאפשר לנו חיבור מחודש, מרענן, בין האלוהי והרוחני שבנו, אותה הרוח החדשה, לבין האנושי הפגיע שבתוכנו, אותו לב בשר רך שמחליף את הלב האבן שסיגלנו לעצמנו, באופן שממחיש ומגלה לנו את האחדות והאחווה בינינו ('לב אחד').