יש לי מקום

יש לי מקום.
לכל אחד ואחת מאתנו יש מקום!
המקום שיש לכל אחד ואחת מאתנו בחיים על פני האדמה, ניתן לנו מלפני לידתנו על ידי אלוהים.
ניתן להמשילו לבית שרשום על שמנו בטאבו, בחוזה בלתי חוזר, שלא ניתן לשינוי.
המקום שניתן לנו הוא שלנו באופן בלתי מותנה.
המקום שניתן לנו אינו תלוי בכך שנצליח או ניכשל, באתגרים ארציים או רוחניים, ולא מותנה אפילו בכך שנהיה חומלים, אוהבים או סבלניים – המקום של כל אחד ואחת מאתנו תקף גם כשאנחנו כועסים, מתערערים, מקנאים או מאשימים.
גם כשאנחנו מתנגדים למציאות החיים שאלוהים מזמן לטובתנו הגבוהה, ומתנגדים לכל מיני אנשים שמהווים חלק ממציאות חיינו זו – המקום שניתן לנו תקף.
המקום שניתן לנו בחיים על פני האדמה שייך לתחום של 'הכל קבוע'.
אך האחריות היא שלנו והרשות נתונה לנו לממש את המקום הפוטנציאלי שנמסר לנו על פני האדמה.
על מנת לממשו, עלינו להרשות לעצמנו להתרחב אל תוכו.
אחרת זה משול לאדם שיש לו בית שרשום על שמו בטאבו – אבל הוא לא יודע זאת או לא מרשה לעצמו להתגורר בו, וגר ברחוב.
או לחלופין, מרשה לעצמו להתגורר רק במסדרון הצר, למרות שניתן לו בית שלם, ורק בתנאים מסוימים...
אנחנו אלה שמצמצמים את עצמנו, ויכולים להרשות לעצמנו להתרחב אל המקום שיש לנו בחיים האלה.
ידיעת המקום שלי והתרחבות אל תוכו הנה ביטוי של חיזוק וייצוב אלמנט האדמה שבי.
מתוך כך, מתאפשר לי להיות שלמ-ה עם גבולותיי הפנימיים, ולקיים אותם באופן שאינו תלוי באישור מהזולת.
אין בי צורך שאחרים יכירו בכך שהגבולות שלי ראויים או הוגנים – די לי בידיעה הפנימית שהם נכונים לי.
כשילדיי צועקים או מתחצפים, נוהגים באלימות כלפי אחיהם או כלפיי – זה עשוי לחרוג מהגבולות הפנימיים שלי,
כשבן-בת זוג מתייחסים אליי באופן שאינו מכבד, תוקפני, פולשני או מזלזל – ייתכן שזה פולש לגבולותיי הפנימיים,
כשהבוס בעבודה או הלקוחות מבקשים ממני משהו שהוא מעבר לשעות שנכון לי לעבוד בהם, או שאינו מכבד את ההסכמים בינינו – יכול להיות שזה מעבר לגבולות הנכונים לי,
כשחברים דורשים או מצפים ממני להתנהגות או נתינה שאינה תואמת את מה שנכון לי לתת או מתייחסים אליי באופן שאינו מכבד ייתכן שזהו התנהגות שאינו הולמת את גבולותיי הפנימיים...
זה כי יש בי ידיעה פנימית מהם גבולות נכונים בעיניי של תקשורת מכבדת בלתי אלימה ואוהבת, ואיך היא מתבטאת במערכות יחסים מסוגים שונים,
ובגלל שיש לי תחושה פנימית ברורה של מידת ואופני הנתינה שמתאימים ומיטיבים איתי, בקשרים שונים ובמצבים נבדלים,
כי יש בי ידיעה של מה מגיע לי ולמה אני ראוי-ה,
וגם של המסוגלות שלי ושל הצרכים שיש לי בזמנים שונים.
יש בי הבנה שמה שמיטיב איתי מיטיב עם אחרים,
וכיבוד של גבולותיי הפנימיים הוא בהחלט חלק חשוב ממה שמיטיב איתי,
כשהם מתקיימים קל לי יותר להישאר במרכז הפנימי היציב, באדמה שבתוכי,
ומתוך אדמתי הפורייה טבעי לי להיות בחמלה, אהבה, אושר ונתינה טבעית,
לכן קיום של גבולותיי מיטיב גם עם זולתי.
לכל אדם עשויים להיות גבולות פנימיים אחרים, כי המקום שניתן לו אינדיווידואלי, הרגישויות שלו אישיות, המרחב והקרבה שהוא או היא זקוקים להם שונים.
כשאני רואה אנשים אחרים מגיבים מהאגו, זו בעצם הפעלה של הגנות חיצוניות נוקשות, כדי לחפות על חוסר אונים פנימי, שנובע מכאב עמוק יותר.
אנשים (כן, זה כולל גם אותנו לפעמים!) מגיבים מהאגו כשהם מדברים אל זולתם באופן אדנותי או שתלטני,
מתוך מקום של רגשות עליונות,
באופן שיש בו משום הקטנה או ביטול של דעותיהם של אחרים,
בטיעונים שיש בהם משום דה-לגיטימציה כלפי דעות או רצונות ששונים מאלו שלהם,
או בניסיון לעורר באחר רגשות אשמה על מי שהוא, על בחירותיו, תפישותיו או על הדרך בה הוא מתנהג,
ובאופנים נוספים.
אנשים חווים חוסר אונים, כאב ומצוקה, תסכול, אכזבה ופחד ורגשות כואבים נוספים מסיבות שונות ומגוונות.
אלו הם רגשות שלא מחמיא להודות בפני עצמנו שאנחנו מרגישים אותם, ועוד יותר קשה להכיר בהם בפני אחרים בגלוי.
כי מי רוצה לתפוש את עצמו או שאחרים יתייחסו אליו כאל חסר אונים, מסכן או מי שראוי לרחמים?
לכן, הפעלת הגנות האגו באה כדי למנוע מאותו אדם שחווה כאב או מצוקה לחוש חסר אונים ולהתמודד עם רגשות נחיתות, בנוסף על הכאב הפנימי עצמו.
אבל מה שקורה לעתים קרובות, באופן טבעי ואנושי מאוד, הוא שהגנות האגו של הזולת שמופעלות כלפיי נוטות לעורר את האגו שלי.
כי מי הוא חושב שהוא שידבר אליי באדנות כזו? מה הוא חושב שאני משרת-ת?
כי אם היא חושבת שמותר לה להגיד לי מה לעשות יש לה טעות חמורה...
כי מה הוא חושב שהוא, מעליי?
כי מי היא תגיד שהרצון שלי לא לגיטימי, ואיך נראה לו שמותר לו לומר שהדעה שלי לא נחשבת?  
כי הם חצופים שהם מנסים לגרום לי להרגיש אשמה! – הם אלה שאשמים!
אם מחשבות אלו נשמעות לכם מוכרות – מדובר במרבית המקרים בהתעוררות של הגנות האגו שלנו אל מול הגנות האגו של הזולת.
תרגול רוחני ראוי במצבים אלו הוא לבחור להגיב מתוך חמלה.
יש ביכולתנו לראות דרך הגנות האגו של הזולת את הכאב הפנימי.
החמלה מאפשרת לנו לראות דרך הגנות האגו כאילו היו שקופות,
ולהבחין בכך שדווקא הגנות האגו של האחר מעמיקות את הכאב שלו או שלה – כי הן חוסמות ריפוי.
אדם שמכחיש את חוסר האונים ואת מה שבאמת כואב לו, ואינו מודה בכך בינו לבין עצמו – קשה לו להיות חומל כלפי עצמו, או לשנות משהו כדי להקל על הכאב.
הוא מספר לעצמו שהכל ממש בסדר ומצוין, אולי מאשים אחרים בסבל הזה – ובכל אופן לא מצליח להפנות את משאבי הריפוי הפנימיים הטבעיים כלפי עצמו.
אדם שמכחיש את חוסר האונים, המצוקה והכאב שלו כלפי עצמו וודאי שאינו מסוגל להודות בכך בפני אחרים – ואז הוא לא יכול לקבל חמלה מהזולת.
הרי קשה מאוד לחוש חמלה כלפי מי שלא משתף בכאב שלו,
ולמעשה קשה גם להרגיש חמלה כלפי מי שמשתף ומודה במצוקה, אבל לא מחובר אליה רגשית,
קשה לחמול מי שמדבר על הקשיים שלו מתוך נקודת חוזק מדומה, ולמעשה מחצין התנהגות רגשית שיש בה נוקשות, שתלטנות או עליונות.
אלו, כאמור, הגנות חיצוניות בלבד, שלכאורה מפגינות חוזק אבל למעשה מחפות על חולשה וחוסר פנימי עמוק.
קשה לחמול במצבים אלו – אך לא בלתי אפשרי, זהו תרגול רוחני ראוי, שיש לנו הרבה מאוד מה לקבל ממנו.
אז מה יכול לעזור לנו להרגיש חמלה ולפתוח את הלב אל מול אנשים שמשתמשים בהגנות האגו באופן לא מודע?
מה יכול לסייע לנו להימנע מהתגובה האוטומטית שאנחנו נסחפים אליה בקלות כזו, של תגובה מתוך הגנות האגו הנגדיות שלנו?
– הידיעה שיש לי מקום, השלמות שלי עם גבולותיי הפנימיים וקיומם.
אלו מייצבים אותי, מרגיעים אותי מבפנים, נוסכים בי שלווה, של מי שיודע-ת את היותי אהוב-ה ככה כמו שאני,
מזכירים לי שאין לי כלל צורך להיאבק על מקומי – הוא שלי באופן בלתי מותנה, איש לא יכול לקחתו ממני,
אין לי תלות באישור מהזולת, לא למקום שלי ולא לגבולותיי הפנימיים,
המקום שלי תקף, קיים ויציב,
גבולותיי הפנימיים הוגנים מיטיבים וראויים,
היחיד שנותן לי אותם הוא אלוהים,
האדם היחיד שיכול לממש אותם הוא אני.
אז טבעי שהחמלה תתעורר,
ומתוך חמלה אפשר לראות בקלות מפתיעה דרך הגנות האגן של האחר,
להבחין בכאבו העמוק,
ולחמול אותו –
ללא רחמים – אלו שמורים ונכונים רק לאלוהים שמעל כולנו ומכוון את חיינו,
לנו בני האדם ראוי להיות בחמלה,
כי האחר שסובל הוא לא מעליי ולא מתחתיי – הוא שווה לי,
אנחנו באותה הסירה, בגובה העיניים, שנינו סובלים מפעם לפעם,
שנינו חיים על פני האדמה, עם כל היתרונות והחסרונות שבכך.
ואף יותר מכך – האחר שסובל, יכולה להיות בי אמונה שיש בו את העוצמה להתמודד עם הסבל ולהיבנות ממנו,
שהרי אחרת הוא לא היה חווה אותו,
כי מציאות חיינו מזומנת באופן שמנותב לטובתנו הגבוהה,
הקשיים נועדו לסייע לנו להתפתח, לצאת מאזור הנוחות ולהתקדם בנתיב ההתפתחות הנשמתי והאישי.
האחר – או אני – או כל אדם – כואב, הכאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו הארציים, וחלק משמעותי בייעוד הגבוה של הכאב הוא לעורר בנו חמלה, כלפי עצמנו וכלפי אחרים. 
ולכן, אני יכול-ה, במידה ואחר פתוח ורוצה לקבל זאת, ומתוך החמלה שמתעוררת בי לעזור לו –
באופן שהולם את גבולותיי הפנימיים ולא מעבר לכך,
באופן שמכבד את האוטונומיה של האחר ורק אם הוא רוצה בכך, ובמידה בה הוא מוכן לקבל ממני.
עזרה ונתינה זו תהיה מאוזנת גם מתוך ההפרדה הנכונה ביני לבין האחר,
שנובעת מגבולותיי הפנימיים היציבים, שיש בי מודעות כלפיהם, קבלה שלהם ונכונות לקיימם.
זה אומר שאעניק עזרה מבלי לקחת אחריות על מה שלא שלי,
מבלי לחוש אשמה על כאבו של האחר, גם אם הוא מאשים אותי בכך,
מבלי להגיב בכעס או התקוממות כתוצאה מכך שהאחר משליך עליי רגשות קשים דומים.
שהרי אני רואה את הכאב שמאחורי הדחף של האחר להשליך עליי את הרגשות העכורים שגודשים אותו והוא אינו מסוגל להכילם...
לעזור – בדרך שאני רואה שתרפא, באופן שנוגע בזהירות ובחמלה בשורש הכאב, בצורה שיש בי ידיעה פנימית שיכולה באמת לגעת במקור הכאב ולהביא לו מזור.
הדרך הזו היא לא בהכרח מה שהאחר הסובל רוצה ממני או דורש ממני לעשות (או לא לעשות),
אלא מה שאני מרגיש-ה מבפנים שייטיב איתו או איתה.
וזאת כל עוד העזרה היא בגבולות הנכונים לי,
אלה שמאפשרים לי להישאר במרכז-הסנטר של עצמי,
זה שמתוכו החמלה נפתחת,
מתוך הידיעה של המקום שלי...
יש לי מקום.  
 
יש לי מקום.
לכל אחד ואחת מאתנו יש מקום!
המקום שיש לכל אחד ואחת מאתנו בחיים על פני האדמה, ניתן לנו מלפני לידתנו על ידי אלוהים.
ניתן להמשילו לבית שרשום על שמנו בטאבו, בחוזה בלתי חוזר, שלא ניתן לשינוי.
המקום שניתן לנו הוא שלנו באופן בלתי מותנה.
המקום שניתן לנו אינו תלוי בכך שנצליח או ניכשל, באתגרים ארציים או רוחניים, ולא מותנה אפילו בכך שנהיה חומלים, אוהבים או סבלניים – המקום של כל אחד ואחת מאתנו תקף גם כשאנחנו כועסים, מתערערים, מקנאים או מאשימים.
גם כשאנחנו מתנגדים למציאות החיים שאלוהים מזמן לטובתנו הגבוהה, ומתנגדים לכל מיני אנשים שמהווים חלק ממציאות חיינו זו – המקום שניתן לנו תקף.
המקום שניתן לנו בחיים על פני האדמה שייך לתחום של 'הכל קבוע'.
אך האחריות היא שלנו והרשות נתונה לנו לממש את המקום הפוטנציאלי שנמסר לנו על פני האדמה.
על מנת לממשו, עלינו להרשות לעצמנו להתרחב אל תוכו.
אחרת זה משול לאדם שיש לו בית שרשום על שמו בטאבו – אבל הוא לא יודע זאת או לא מרשה לעצמו להתגורר בו, וגר ברחוב.
או לחלופין, מרשה לעצמו להתגורר רק במסדרון הצר, למרות שניתן לו בית שלם, ורק בתנאים מסוימים...
אנחנו אלה שמצמצמים את עצמנו, ויכולים להרשות לעצמנו להתרחב אל המקום שיש לנו בחיים האלה.
ידיעת המקום שלי והתרחבות אל תוכו הנה ביטוי של חיזוק וייצוב אלמנט האדמה שבי.
מתוך כך, מתאפשר לי להיות שלמ-ה עם גבולותיי הפנימיים, ולקיים אותם באופן שאינו תלוי באישור מהזולת.
אין בי צורך שאחרים יכירו בכך שהגבולות שלי ראויים או הוגנים – די לי בידיעה הפנימית שהם נכונים לי.
כשילדיי צועקים או מתחצפים, נוהגים באלימות כלפי אחיהם או כלפיי – זה עשוי לחרוג מהגבולות הפנימיים שלי,
כשבן-בת זוג מתייחסים אליי באופן שאינו מכבד, תוקפני, פולשני או מזלזל – ייתכן שזה פולש לגבולותיי הפנימיים,
כשהבוס בעבודה או הלקוחות מבקשים ממני משהו שהוא מעבר לשעות שנכון לי לעבוד בהם, או שאינו מכבד את ההסכמים בינינו – יכול להיות שזה מעבר לגבולות הנכונים לי,
כשחברים דורשים או מצפים ממני להתנהגות או נתינה שאינה תואמת את מה שנכון לי לתת או מתייחסים אליי באופן שאינו מכבד ייתכן שזהו התנהגות שאינו הולמת את גבולותיי הפנימיים...
זה כי יש בי ידיעה פנימית מהם גבולות נכונים בעיניי של תקשורת מכבדת בלתי אלימה ואוהבת, ואיך היא מתבטאת במערכות יחסים מסוגים שונים,
ובגלל שיש לי תחושה פנימית ברורה של מידת ואופני הנתינה שמתאימים ומיטיבים איתי, בקשרים שונים ובמצבים נבדלים,
כי יש בי ידיעה של מה מגיע לי ולמה אני ראוי-ה,
וגם של המסוגלות שלי ושל הצרכים שיש לי בזמנים שונים.
יש בי הבנה שמה שמיטיב איתי מיטיב עם אחרים,
וכיבוד של גבולותיי הפנימיים הוא בהחלט חלק חשוב ממה שמיטיב איתי,
כשהם מתקיימים קל לי יותר להישאר במרכז הפנימי היציב, באדמה שבתוכי,
ומתוך אדמתי הפורייה טבעי לי להיות בחמלה, אהבה, אושר ונתינה טבעית,
לכן קיום של גבולותיי מיטיב גם עם זולתי.
לכל אדם עשויים להיות גבולות פנימיים אחרים, כי המקום שניתן לו אינדיווידואלי, הרגישויות שלו אישיות, המרחב והקרבה שהוא או היא זקוקים להם שונים.
כשאני רואה אנשים אחרים מגיבים מהאגו, זו בעצם הפעלה של הגנות חיצוניות נוקשות, כדי לחפות על חוסר אונים פנימי, שנובע מכאב עמוק יותר.
אנשים (כן, זה כולל גם אותנו לפעמים!) מגיבים מהאגו כשהם מדברים אל זולתם באופן אדנותי או שתלטני,
מתוך מקום של רגשות עליונות,
באופן שיש בו משום הקטנה או ביטול של דעותיהם של אחרים,
בטיעונים שיש בהם משום דה-לגיטימציה כלפי דעות או רצונות ששונים מאלו שלהם,
או בניסיון לעורר באחר רגשות אשמה על מי שהוא, על בחירותיו, תפישותיו או על הדרך בה הוא מתנהג,
ובאופנים נוספים.
אנשים חווים חוסר אונים, כאב ומצוקה, תסכול, אכזבה ופחד ורגשות כואבים נוספים מסיבות שונות ומגוונות.
אלו הם רגשות שלא מחמיא להודות בפני עצמנו שאנחנו מרגישים אותם, ועוד יותר קשה להכיר בהם בפני אחרים בגלוי.
כי מי רוצה לתפוש את עצמו או שאחרים יתייחסו אליו כאל חסר אונים, מסכן או מי שראוי לרחמים?
לכן, הפעלת הגנות האגו באה כדי למנוע מאותו אדם שחווה כאב או מצוקה לחוש חסר אונים ולהתמודד עם רגשות נחיתות, בנוסף על הכאב הפנימי עצמו.
אבל מה שקורה לעתים קרובות, באופן טבעי ואנושי מאוד, הוא שהגנות האגו של הזולת שמופעלות כלפיי נוטות לעורר את האגו שלי.
כי מי הוא חושב שהוא שידבר אליי באדנות כזו? מה הוא חושב שאני משרת-ת?
כי אם היא חושבת שמותר לה להגיד לי מה לעשות יש לה טעות חמורה...
כי מה הוא חושב שהוא, מעליי?
כי מי היא תגיד שהרצון שלי לא לגיטימי, ואיך נראה לו שמותר לו לומר שהדעה שלי לא נחשבת?  
כי הם חצופים שהם מנסים לגרום לי להרגיש אשמה! – הם אלה שאשמים!
אם מחשבות אלו נשמעות לכם מוכרות – מדובר במרבית המקרים בהתעוררות של הגנות האגו שלנו אל מול הגנות האגו של הזולת.
תרגול רוחני ראוי במצבים אלו הוא לבחור להגיב מתוך חמלה.
יש ביכולתנו לראות דרך הגנות האגו של הזולת את הכאב הפנימי.
החמלה מאפשרת לנו לראות דרך הגנות האגו כאילו היו שקופות,
ולהבחין בכך שדווקא הגנות האגו של האחר מעמיקות את הכאב שלו או שלה – כי הן חוסמות ריפוי.
אדם שמכחיש את חוסר האונים ואת מה שבאמת כואב לו, ואינו מודה בכך בינו לבין עצמו – קשה לו להיות חומל כלפי עצמו, או לשנות משהו כדי להקל על הכאב.
הוא מספר לעצמו שהכל ממש בסדר ומצוין, אולי מאשים אחרים בסבל הזה – ובכל אופן לא מצליח להפנות את משאבי הריפוי הפנימיים הטבעיים כלפי עצמו.
אדם שמכחיש את חוסר האונים, המצוקה והכאב שלו כלפי עצמו וודאי שאינו מסוגל להודות בכך בפני אחרים – ואז הוא לא יכול לקבל חמלה מהזולת.
הרי קשה מאוד לחוש חמלה כלפי מי שלא משתף בכאב שלו,
ולמעשה קשה גם להרגיש חמלה כלפי מי שמשתף ומודה במצוקה, אבל לא מחובר אליה רגשית,
קשה לחמול מי שמדבר על הקשיים שלו מתוך נקודת חוזק מדומה, ולמעשה מחצין התנהגות רגשית שיש בה נוקשות, שתלטנות או עליונות.
אלו, כאמור, הגנות חיצוניות בלבד, שלכאורה מפגינות חוזק אבל למעשה מחפות על חולשה וחוסר פנימי עמוק.
קשה לחמול במצבים אלו – אך לא בלתי אפשרי, זהו תרגול רוחני ראוי, שיש לנו הרבה מאוד מה לקבל ממנו.
אז מה יכול לעזור לנו להרגיש חמלה ולפתוח את הלב אל מול אנשים שמשתמשים בהגנות האגו באופן לא מודע?
מה יכול לסייע לנו להימנע מהתגובה האוטומטית שאנחנו נסחפים אליה בקלות כזו, של תגובה מתוך הגנות האגו הנגדיות שלנו?
– הידיעה שיש לי מקום, השלמות שלי עם גבולותיי הפנימיים וקיומם.
אלו מייצבים אותי, מרגיעים אותי מבפנים, נוסכים בי שלווה, של מי שיודע-ת את היותי אהוב-ה ככה כמו שאני,
מזכירים לי שאין לי כלל צורך להיאבק על מקומי – הוא שלי באופן בלתי מותנה, איש לא יכול לקחתו ממני,
אין לי תלות באישור מהזולת, לא למקום שלי ולא לגבולותיי הפנימיים,
המקום שלי תקף, קיים ויציב,
גבולותיי הפנימיים הוגנים מיטיבים וראויים,
היחיד שנותן לי אותם הוא אלוהים,
האדם היחיד שיכול לממש אותם הוא אני.
אז טבעי שהחמלה תתעורר,
ומתוך חמלה אפשר לראות בקלות מפתיעה דרך הגנות האגן של האחר,
להבחין בכאבו העמוק,
ולחמול אותו –
ללא רחמים – אלו שמורים ונכונים רק לאלוהים שמעל כולנו ומכוון את חיינו,
לנו בני האדם ראוי להיות בחמלה,
כי האחר שסובל הוא לא מעליי ולא מתחתיי – הוא שווה לי,
אנחנו באותה הסירה, בגובה העיניים, שנינו סובלים מפעם לפעם,
שנינו חיים על פני האדמה, עם כל היתרונות והחסרונות שבכך.
ואף יותר מכך – האחר שסובל, יכולה להיות בי אמונה שיש בו את העוצמה להתמודד עם הסבל ולהיבנות ממנו,
שהרי אחרת הוא לא היה חווה אותו,
כי מציאות חיינו מזומנת באופן שמנותב לטובתנו הגבוהה,
הקשיים נועדו לסייע לנו להתפתח, לצאת מאזור הנוחות ולהתקדם בנתיב ההתפתחות הנשמתי והאישי.
האחר – או אני – או כל אדם – כואב, הכאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו הארציים, וחלק משמעותי בייעוד הגבוה של הכאב הוא לעורר בנו חמלה, כלפי עצמנו וכלפי אחרים. 
ולכן, אני יכול-ה, במידה ואחר פתוח ורוצה לקבל זאת, ומתוך החמלה שמתעוררת בי לעזור לו –
באופן שהולם את גבולותיי הפנימיים ולא מעבר לכך,
באופן שמכבד את האוטונומיה של האחר ורק אם הוא רוצה בכך, ובמידה בה הוא מוכן לקבל ממני.
עזרה ונתינה זו תהיה מאוזנת גם מתוך ההפרדה הנכונה ביני לבין האחר,
שנובעת מגבולותיי הפנימיים היציבים, שיש בי מודעות כלפיהם, קבלה שלהם ונכונות לקיימם.
זה אומר שאעניק עזרה מבלי לקחת אחריות על מה שלא שלי,
מבלי לחוש אשמה על כאבו של האחר, גם אם הוא מאשים אותי בכך,
מבלי להגיב בכעס או התקוממות כתוצאה מכך שהאחר משליך עליי רגשות קשים דומים.
שהרי אני רואה את הכאב שמאחורי הדחף של האחר להשליך עליי את הרגשות העכורים שגודשים אותו והוא אינו מסוגל להכילם...
לעזור – בדרך שאני רואה שתרפא, באופן שנוגע בזהירות ובחמלה בשורש הכאב, בצורה שיש בי ידיעה פנימית שיכולה באמת לגעת במקור הכאב ולהביא לו מזור.
הדרך הזו היא לא בהכרח מה שהאחר הסובל רוצה ממני או דורש ממני לעשות (או לא לעשות),
אלא מה שאני מרגיש-ה מבפנים שייטיב איתו או איתה.
וזאת כל עוד העזרה היא בגבולות הנכונים לי,
אלה שמאפשרים לי להישאר במרכז-הסנטר של עצמי,
זה שמתוכו החמלה נפתחת,
מתוך הידיעה של המקום שלי...
יש לי מקום.