סוד האמונה והריפוי במגילת אסתר

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>סוד האמונה והריפוי במגילת אסתר
סוד האמונה והריפוי במגילת אסתר
סיפור המגילה בחג ששמו, 'פורים', מעיד על הספק המייסר שמתגנב אל הלב, שמא כל הגורל הוא מקרי, ודרך ההתמרה שלו לאמונה עמוקה ובוראת מציאות.
הסיפור כולו מתרחש בממלכתו, עיר בירתו וארמון מלכותו של אחשורוש, אשר מייצג את שפעת הרצון החופשי שניתן לבני האדם: הוא עשיר ואומר כבוד, נהנתן ומלכותי, נדיב ומאפשר מתוך שפעתו המלאה את רצונותיהם של אחרים.
התמרת הספק המייסר לאמונה בוראת מציאות, מתחוללת בממלכת הרצון החופשי שניתן לנו לבחור בין טוב לרע.
ככתוב במגילת אסתר, פרק א' פסוק ז'-ח':
" וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס:  כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ"
 
אבל למרות העוצמה שטמונה בכוחו לברוא מציאות, הרצון החופשי ניתן להסטה בקלות לכיוונים שונים, חלקם מיטיבים ואחרים מזיקים והרסניים.
ממש כפי שדמותו של אחשורוש במגילה לא חדלה מלהתייעץ עם דמויות שונות, שכל אחת מהן יכולה בקלות להסיטו להחלטות הרסניות.
 
ושתי מסמלת את הניגוד בין היניקה המחייה משפעת הרצון האנושי, ו-שתי, מלשון לשתות, לבין ההתנגדות אליו, כמו שעושה המלכה ושתי לאחשורוש במגילה.
ישנן סיבות שונות שמניעות אותנו להתנגד לחיבור חופשי עם הרצון הפנימי, ולהאמין באפשריות קיומו, כמו תחושה שלרצות משהו או מישהו באמת, מותיר אותנו בתחושת פגיעות, של יכולת להתאכזב, ופחד מכישלון.
אותן סיבות עומדות בשורש הספק המייסר שמא הכל חסר משמעות.
מתוך הרצון החופשי שלנו (אחשורוש) המלכנו את ושתי, המסמלת את הקונפליקט בין חיבור לרצונות האותנטיים שלנו לבין השאיפה להיוותר בלתי פגיעים, חסינים לדחייה, אכזבה וכאב.
אנחנו נותנים לדפוס זה המון כוח בנפשנו, מה שמעוות ומערער לא רק על הרצון החופשי שלנו ויכולתנו להתחבר אליו באמת, אלא גם על כל שאר חלקי האישיות, המסומלים בכל השרים והעמים בכל מדינות המלך אחשורוש.
מגילת אסתר פרק א' פסוק ט"ז:
" ...לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ".
כשאנחנו מבינים שלמעשה הקונפליקט הזה מונע אמתנו פעמים רבות להגשים ולממש את הרצונות והתשוקות האמתיים שלנו, זה מאוד מתסכל, אך מתוך התסכול עשוי להיווצר פתח לבחירה חדשה, המסומלת במגילה בבחירת מלכה חדשה.
ההתמרה שמאפשרת את השינוי גלומה גם בשמותיהם של מדרכי ושל הדסה-אסתר.
מרדכי עובר ממצב קיום של מרד באמונה השלמה, כתוצאה מהגלייתו מהחיבור לעצמי הגבוה ולמרכז העוצמה שבו, המסומל בגלות מירושלים.
מצב זה מוביל אותו מדכי אל דכי, לדאגה ששולחת אותו להתהלך בכל יום ויום בחרדה לאסתר לפני חצר בית הנשים, ולצוות על אסתר, מרוב פחדו, שלא להגיד מהו עמה ומהי מולדתה.
ממקום קשה זה, זה הוא עובר התמרה למצב בו הוא מראה דרך, שכל צעד מראה לו את הדרך מתוך אמונה שלמה, שנבנית בו בהדרגה תוך כדי השתלשלות האירועים במגילה.
דמותו של מדרכי מסמלת, באותיות שמו ובתהליכים שהוא עובר גם יחד, את ההתמרה ממצב של ספק מייסר לאמונה.
חרדתו של מדרכי נובעת מהחשש שמא הכל מקרי וחסר משמעות, חשש שמרחף ברקע המגילה, הספר היחיד בתנ"ך בו לא נזכר שמו של אלהים מפורשות ולו פעם אחת.
שמה של אסתר, מרמז על הסתר, ההסתרה של אלוהים בעולם, האור הגנוז שטמון בתוך כל חוויה בחייו של כל אדם ויצור נברא, דווקא בהקשרים בהם קשה יותר לראותו ולחלץ את משמעות ותחושת קיומו מתוך נקודת המבט האנושית המוגבלת.
קל יותר לראות את אלהים בכל כשאנחנו שמחים, נעים וקליל לנו.
זה מאתגר יותר כשאנחנו עוברים שיעורים, אתגרים, ניסיונות וכאבי צמיחה והתפתחות.
במצבים אלו אורו, כוונתו המיטיבה והנוכחות המשגיחה שלו יתברך, נדרשים מאתנו יותר מאמצים והתמדה בתהליכים כדי לחשוף ולחלץ את הניצוצות האלוהיים מן המציאות.
שמה הראשון של בת דודו של מרדכי המופיע במגילה הוא הדסה, המרמז על התגלותו של האור האלוהי בגלוי, השם פותח ונסגר באות ה', המסמלת את אלוהים, ובמרכזו האותיות דס, היפוך של סוד שהוחסרה ממנו ו'.
בהקשר זה ו' מסמלת גם את ששת ימי הבריאה, כשהם מוחסרים משבעת ימי השבוע, נותרת רק השבת, הקדושה ללא החול, המנוחה והנחלה ללא התהליך שקדם להם.
אלו משולים לימי קיומם של אדם וחווה בגן העדן, במצב בו הכל הרמוני ומושלם ללא רצון חופשי באמת או מיניות, וגם ללא מוות או סבל.
מצב זה אינו מאפשר לנשמות בני האדם להתפתח, וממילא מרגע שנוצר פתח ולו קטן של רצון חופשי, אנו באנושיותו עשויים ליפול ואף נופלים לא פעם לחטאים שונים והרסניים.
לכן, על אף אורה הגלוי של הדסה, למרות אורו המבורך ונסיו הגלויים של הקדוש ברוך הוא, הם צריכים להפוך לאסתר-הסתר, למצב בו הם נסתרים, ובמקום נוכחות גלויה של ה'- יש אשליה של א', של במקום אין עוד מלבדו, אני ואין בלתי.
הרצון החופשי אומן ומאמן את החיבור שלנו לאור הגלוי בנו, והוא עושה זאת דרך ההסתרה.
פרק ב' פסוקים ה', ו', ז':  
" אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי.... אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם...וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר".
 
האגוצנטריות שבאשליה וההתמקדות בעצמי שהן חלק מהדרכים להתמודד עם ההסתרה, ממקדות אותנו ביופי החיצוני ובנראות שלנו, וביכולתנו לשאת חן בעיני כל רואינו, כאסתר המלכה.
מכאן ועד לפעולה מתוך ריצוי וקורבנות, הדרך קצרה, כמו אסתר במגילה, שהייתה מוכנה לא לבקש דבר לעצמה, להיות צייתנית ולהגביל את חירותה על ידי הכפפתה לשומר.  
פרק ב' פסוק ט"ו:
"וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר...לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ"
 
עוד דפוסים נוספים שמצטרפים לסבל ולאשליה שחוסמים אותנו כוללים את דמותו של המן, שמסמלת את כל הרע ותופעות הלוואי ההרסניות של יהירות שעלולה לצמוח מהמצב של טרום הגירוש מגן העדן.
שמו של המן מזכיר, בהקשר זה, את המן שנשלח מהשמיים לבני ישראל במדבר, הזנה ישירה מאלוהים, שאיננה מתבססת על עבודה עצמית של חקלאות, ציד, בישול או אפיה.
המקום של החסד בו אנחנו ניזונים מאלוהים ללא ניסיונות או אתגרים עלול להוביל לתאוות בצע, רדיפת כבוד, יהירות ותחושות גדלות, קנאה וחשיבות עצמית ועוד ...כמתגלמים באישיותו של המן.  
אז... אם הרצון החופשי שלנו מוביל אותנו לאמץ לעצמנו דפוסים של הגנות והתנגדויות כדי לנסות ולחמוק מפגיעות, כישלון ואכזבות, או לחילופין בפעולה מתוך ריצוי וקורבנות, חרדה ודאגה נטולת אמונה, ולהידרדר שוב ושוב ביהירות, חשיבות עצמית ורדיפת כבוד – מה ההתמרה שבכך?
 
...רק מתוך מצוקת הניסיון בו עומדים יהודי שושן וכל מדינות ממלכתו של אחשורוש, כתוצאה מהגרוע בתוצאות ההתנתקות הפנימית שבספק המייסר ובדפוסים שנובעים ממנו – הכוחנות התוקפנית ומעוררת המאבקים והמלחמות שמגולמת בדמותו של המן – אז מתגלה ההתמרה המשנה-חיים של מרדכי ואסתר.
כשמדרכי מגלה את רוע הגזירה לאבד את היהודים, ולובש שק, כשנדמה של חרדותיו מתגשמות ומתוך אבלו הוא מורד ברצון הפנימי (באחשורוש) ומגלה את סירובו להמשיך ולשתף פעולה עם גחמות הרצון (במגילה לסרב להשתחוות ,  ולהפר את מצוות המלך שאין לבוא לפני שער המלך בלבוש אבלות).
רק בהסתרה שבתוך ההסתרה מגלה סוד אורו הגנוז של השם יתברך, כי האתגר הגדול ביותר מפתח ובונה בתוכנו את תעצומות הנפש הגדולות ביותר, ומניע את המוטיבציה לייחל לשינוי ולהתמסר לו בכל ליבנו. להעז ולשנות את גורלנו.
הכי חשוך לפני עלות השחר, והכי קר לפני פורים, בשיא החורף, שכמהיין של היין, משיא ההסתרה מתגלה מחדש בהדרגה האור הגלוי, והעוצמה שמניעה את השינוי המרפא, ומגלה שוב שהכל היה לטובתנו הגבוהה כל הזמן.
מרדכי שולח את כוחות הריפוי שבהסתרה (אסתר) להתחנן מלפני הרצון הפנימי שבנו (אחשורוש) כדי לשנות את רוע הגזירה – ולמנוע את ההרס של כל חלקה טובה בתוכנו על ידי הדפוסים שעולים מההתמודדות הקונפליקטואלית עם הרצון והאמונה שתוארו לפני כן.
אסתר עדיין עונה מתוך ההסתרה, בפחד מוות, בחרדה שמא אחשורוש ישלח להורגה בגלל שפנתה אליו מבלי שנקראה, נראה שמפלס הפחדים הולך ועולה, וזו תוצאה טבעית של היעדר האמונה שבאה ממדרכי.
אבל מדרכי עונה לה כבר מהעבר השני, מדמותו כמראה דרך, ומספר לה שהדברים אינם באמת מקריים ונתונים לגחמות הגורל חסר המשמעות, כי אם היא לא תמצא בתוכה את התעוזה לעשות שינוי שיגלם בגלוי את אורה הפנימי, היא, הגישה לההסתרה, לאורו של הבורא שגנוז, תאבד, אך הרווח וההצלה יגיעו ממקום אחר.
פרק ד' פסוקים י"ג-י"ד:
"וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר  אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
 
כלומר: הגישה שלנו לאור שנגנז תאבד – ואת ובית אביך תאבדו – את, אסתר, ההסתרה, ואביך – בורא עולם שיצר אותך, הדרך אליכם תאבד לנו.
זה מה שעלול לקרות  אם לא נאות להעז ולמסור את נפשנו, להתחנן על שלמות ליבנו, בכך שנתחנן לפני חופש הרצון שטבעו בנו, שנצליח לבחור לחדול מדרך הסבל, מאבקי הכוחות והרסנות פוגענית כשל המן.
המרד בעריצות הרצון שמייצג מרדכי מזכיר לנו שכוחה של ההסתרה הוא בייעודה לאפשר לנו לעבור את ההתמרה הזו, מסבל ומאבקים לאמונה בוראת מציאות ופותחת את הלב.
עם זאת, גם אם לא נעמוד בניסיון ולא נעז לשנות את הבחירה שלנו מכזו שמונעת מפחד וחוסר אמונה לבחירה של אמת ומסירת נפשנו על שינוי הדפוסים הנפשיים המובילים אותנו לרגשות העכורים של התוקפנות והאלימות, הספק המייסר והפחד, שנמהלו ברצון החופשי שלנו – רווח והצלה יגיעו אלינו ממקום אחר.
הביטוי מקום אחר מרמז על בורא עולם כמובן, אך הוא כתוב בצורה שמעידה כי לפעמים בהסתרה שבתוך ההסתרה אנחנו לא יכולים להחזיק בשלמותה את הידיעה על הקיום האלוהי, ואורו הגנוז רומז לנו מתוך תחושה פנימית שיש משהו אחר, גדול ועצום שמכוון את העולם ואת חיינו.
גם אם איננו מצליחים להאמין במפורש או לדעת באמת את קיומו האלוהי – עצם קצה החוט על מקום הסתתרו הוא פתח שיכול להציל את נפשנו, ולהוות את תחילתה של התחברות מחודשת.
הביטוי: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", מרמז על הידיעה של הייעוד הגבוה שטמון בהסתרה שמולכת בעתים ותקופות מסוימות בחיינו.
ההסתרה והקושי מאמנים ומתרגלים אותנו במטרה להצילנו מהדפוסים הפנימיים העכורים שגורמים לסבל, ומאיימים לכלות כל חלקה טובה בנו, על מנת לשחרר את רצוננו החופשי ולאפשר לנו לבחור בדרך שמיטיבה אתנו ועם יקירינו.
האמת הזו לא יכולה להצילנו עד שהיא לא הופך מהשערה, מי יודע אם זה כך, לידע חי, בתהליך שמזמן התנסות ישירה ונועזת, תוך התגברות של הפחדים שחוסמים אותנו, ולכן לא ניתנת לנו האמונה בחסד, אלא שאנחנו מזומנים לרכוש אותה בזכות העמידה בניסיון.
הודות למסרים הללו שמרדכי מעביר לאסתר, האור הגנוז בה, הדסה שבתוכה, חוזר להאיר, אלו הן תובנות שמעוררות בתוכנו את תחושת נוכחותה של ההשגחה האלוהית.
הודות לכך, העצמי הגבוה שהיה נסתר מתחיל לכוון אותנו, כפי שמגולם במגילה המתארת כיצד אסתר הפאסיבית שהיתה עסוקה רק במראה החיצוני שלה, וביכולתה לשאת חן בעיני אחרים, מתעשתת ומתחילה לנהל ולהוביל את מהלך העניינים.
אסתר, כוחות האור הנסתרים בתוכנו, מנחה את מרדכי, הקול הפנימי שעבר טרנספורמציה מעיסוק אובססיבי ומעקר בקונפליקטים הפנימיים של הרצונות המנוגדים שבנו לנכונות להאמין שהקשיים עצמם יראו לנו את הדרך, מה עליו לעשות.
ומתוך האמונה בכך שבעצם הקשיים והניסיונות טמונה הדרך המיועדת לשחרור מהדפוסים החוסמים אותנו ולהצלה מהכליה שמאיימת לבוא עלינו מהשפעתם – אנחנו נדרשים לציית ולממש במעשים והתנסות את ההנחיה הפנימית שנובעת מהאור הגנוז בנו, כפי שמדרכי מציית לכל מה שאסתר מצווה עליו.
פרק ד' פסוקים ט"ו- ט"ז, י"ז:
"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי  אָצוּם כֵּן  וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ  אֲשֶׁר לֹא כַדָּת  וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי  אָבָדְתִּי  :  וַיַּעֲבֹר  מָרְדֳּכָי  וַיַּעַשׂ  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר"
 
המצווה לכנוס את כל היהודים, מסמלת את ההנחיה של הקיום הרוחני והאור הגנוז בנו לכנס ולהתחבר לכל הניצוצות שבנפשנו, לכל מה שטוב וטהור, מיטיב ובונה, מחזק ומעצים בנו.
התענית של אסתר, המתגלמת במגילה בשלושה ימי צום, מסמלת את ההתכנסות פנימה וההתנזרות לזמן תרגול מוגבל ממושאי תשוקותינו הארציים, שמפעילים את הכמיהה, הצורך והרצון בנו.
זאת, לא לטובת ההתנזרות לשמה – אלא כתרגול לזמן מסוים, שיאפשר לנו לקבל פרספקטיבה ולראות את הרצון שלנו שלא מתוך הזדהות מוחלטת עמו, פחד מפניו או פעולה תגובתית שמופעלת ממנו.
האומץ לשנות ולהעז ולברוא את המציאות במקום להמשיך להיות מופעלים מהתשוקות שלנו ומדפוסי ההגנות והחסימות הנלווים אליהן, מצריכה מרחק ומרווח נשימה של חיבור פנימי ליסודות הרוחניים בנו, שמתאפשרים על ידי פרישה והתכנסות פנימה.
כתוצאה מהשלמת תהליך זה, אסתר המלכה לובשת מלכות, כלומר האור הגנוז בנו נוגה וקורן, ומותמר ממצב בו הוא מכוון את דרכנו באופן שאינו מודע לנו, ממעמקים, מההסתרה הכמוסה, למצב בו הוא גלוי ונגיש לנו יותר,  והדר מלכותו גלוי.
במצב מועצם זה אנחנו יכולים לגשת אל הרצון שפועם בנו ממקום אחר, כפי שאסתר מעזה ועומדת בחצר בית המלך הפנימית, המסמלת את שורשו הפנימי והעמוק של הרצון.
השיחה והתהליך שמתרקמים בין המלך אחשורוש לאסתר המלכה במגילה בשלב זה, מסמלים את התהליך שבמפגש בין העצמי הגבוה, שיצא מההסתרה אל מקום קיום שגלוי ונגיש לנו יותר, הודות לחיבור עמוק לכוחות המיטיבים ולניצוצות האלוהיים שבתוכנו פנימה, לבין הרצון והתשוקה, שמולכים באישיות הארצית שלנו.
פרק ה' פסוק א':
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי  וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת  וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית"
 
הרצון שבנו נתון, כאמור, להסטה ולהשפעה בקלות, כפי שאחשורוש נתון להשפעתם של יועצים שונים בסיפור המגילה, וכמעט כל מי שלוחש על אוזנו ומציע לו דרכי פעולה שונות, יכול לזכות בחסדו ובאפשרות לממש את עצתו.
על מנת לשכנע את הרצון הארצי לנהוג על פי ההנחיה והבקשה העמוקה לריפוי שנובעת מהאור הגנוז ומהעצמי הגבוה המחובר לאלוהים שמסתתר בנו, עלינו להעז לעמוד בפני כוחו המאיים, ולהגיע לשורשו הפנימי, בחצר בית המלך הפנימית.
תהליך זה נעשה מתוך ניצול מיטיב של המיומנות שרכשנו לשאת חן – במקום להשתמש בה כדי למצוא חן בעיניי אחרים, אנחנו נעזרים בה כדי לרצות את הרצון הפנימי ארצי שבנו למסור את כוח הבריאה שטמון בו, לאור הרוחני של קיומנו האמתי.
תהליך זה לא יכול לקרות בבת אחת, ואנחנו זקוקים להדרגה ולסבלנות, כפי שגילתה אסתר כשלא גילתה לאחשורוש את רצונה מיד בשיחה הראשונה עמו, אלא השהתה זאת על מנת לאפשר תהליך הדרגתי, שכלל שני מפגשי משתה בהם השתתפו המלך (הרצון שמולך באישיות שלנו), והמן (החלקים הפנימיים ההרסניים של האגו).
בתוך ההדרגה אנחנו פותחים פתח לאלוהים והשגחתו המיטיבה להיכנס לתוך נפשנו, כמו שקורה במגילה, בה מלמעלה מכוונים את אחשורוש לכך ששנתו תנדוד דווקא בלילה שלפני המשתה השני והגורלי שלו עם אסתר והמן, והוא יבקש לעיין בספר הזיכרונות וייזכר בחסד שמרדכי עשה עמו.
בתוך התהליך לריפוי הדרגתי, הסבלנות והנכונות שלנו להתמיד בו, מתגלים סימנים רבי עוצמה לנוכחותו ההולכת ונגלית של אלוהים בחיינו.
אלו מחזקים אותנו בדרך להכיר בגדולה של מדרכי, של הריפוי והערך היקר הטמונים בהתמודדות המרפאת עם הקשיים והניסיונות שעוברים עלינו, ולראות בהם מראי דרך, שמכוונים מגבוה, ומיועדים לטובתנו הגבוהה, גם כשקשה לנו לדעת כיצד.
השהייתן של תגובותינו האוטומטיות, המתאפשרת בעקבות חיבור לכוח הרוחני הפנימי שבנו, נותנת אפשרות לכעס, ל'ז'אקי' (=הצ'י/האנרגיה החולה), לכוחות החולים, העכורים, ההרסניים שבנו להיפרק באופן שלא מממש את ההרס הגלום בהם.
זה קורה בתוך השיח הפנימי המרפא בין העצמי הגבוה (אסתר) לבין הרצון הפנימי (אחשורוש) והחלקים ההרסניים והחוסמים שבנו (המן).
כשאנחנו נכונים לתהליך זה, העזרה האלהית ניתנת לנו, ומטה את הכף לכך שנעמוד בניסיון המאתגר שנקלענו לתוכו.
בתוך כך אנחנו נהיים מודעים לכוחו ההרסני של המן, לכך שהליכה בדרך של כעס, זעם, התנגדות לאחרים והתמקדות אגוצנטרית בעצמנו ובכבוד העצמי שלנו, מובילה להשמדה של כל חלקה טובה בתוכנו.
המלך, אותו רצון חופשי שמולך באישיותנו הארצית, וניתן לנו ממלך מלכי המלכים, בורא עולם, מבין שחיבור לדרך החיים הזועמת על הקשיים שלנו וממוקדת רק בזה שיהיה לנו נעים, ונרגיש שמכבדים ורואים אותנו ומאשרים את גדולתנו – משמידה הורגת ומאבדת את מה שבאמת מיטיב ומואר בנפשנו.
אסתר מדגישה זה לא רק משעבד אותנו אלא הרסני הרבה יותר מזה!
פרק ז' פסוקים ג'-ד':
" תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי  וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:  כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי  לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד  וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ  הֶחֱרַשְׁתִּי"
 
בעקבות ההתפכחות שמאפשרת לחשוף את טבעם האמתי של חלקי האישיות ההרסניים בתוכנו, אנחנו יכולים לשמר את ההיבטים המיטיבים הגלומים בהם, המסומלים בשלל, הטף והנשים שמתאפשר ליהודים במגילה לקחת מידי שונאיהם הצרים עליהם, בזמן שהם עומדים על טוהר נפשם, ומשתחררים מהיבטים המזיקים והחולים.
עיקרון זה מהדהד את סמל יציאת מצרים, היציאה מהמקומות הצרים המצמצמים אותנו למקומות של חירות פנימית, שבמהלכו מתאפשר לנו, כמו לבני ישראל שיצאו ממצרים, לקחת מתנות וכלי זהב וכסף, היבטים מיטיבים ומעצימים, מאותם חלקי אישיות שעד עכשיו שעבדו אותנו.
זאת מפני שבכל קול פנימי וחלק אישיות, מזיק ככל שיהיה גלום ניצוץ של כוונה מיטיבה!
פרק ח' פסוק י"א:
"אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם  טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם  לָבוֹז"  
 
באופן זה אנחנו רותמים את כוחו של הרצון הבורא שבנו על מנת ליצור מציאות בה אנחנו שולטים ומצליחים לבחור מתוך מודעות ורצון חופשי באמת, בדחפי השנאה וההרס המהולים באישיותנו, הם האויבים הפנימיים המצמצמים אותנו, עמם עשינו תהליך של הידברות ובירור.
פרק ט' פסוק א':
"... בַּיּוֹם  אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם  וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם"
 
כך קורה שהסבלנות, האמונה, התושיה והנכונות לתהליכי ריפוי עמוקים והדרגתיים, שפותחים פרספקטיבה רחבה יותר בעודנו לוקחים מרחק מההפעלה האוטומטית של דחפי התשוקות, נושאים פרי.
תהליך הריפוי הופך את האתגרים והניסיונות שבחיים, מסיבה לאבל ולסבל להתרחשות מתמירה ומיטיבה, ומיגון לשמחה.
בעקבות זאת קורה חסד, ונולד בנו מחדש הרצון לנתינה, החמלה והאכפתיות הכנה לאחרים, הקול הפנימי הקורא לחלוק את השפע שבנו ואת חסד הריפוי עם כל מי שעדיין נמצא בצמצום ובדלות של המאבקים הפנימיים, שמסומל ב'אביונים'.
התעוררות וריפוי זה מביאים לנו הרבה שמחה ואושר!
זו האפשרות וההזדמנות לחגוג את הריפוי והיכולת שנפתחת מחדש להשתמש ברצון החופשי שניתן לנו בדרך של חירות, בדרך מיטיבה!
פרק ט' פסוק כ"ב:
"כַּיָּמִים  אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם  וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה  וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב  לַעֲשׂוֹת אוֹתָם  יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה  וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ  וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".
 
 
   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  
 
סוד האמונה והריפוי במגילת אסתר
סיפור המגילה בחג ששמו, 'פורים', מעיד על הספק המייסר שמתגנב אל הלב, שמא כל הגורל הוא מקרי, ודרך ההתמרה שלו לאמונה עמוקה ובוראת מציאות.
הסיפור כולו מתרחש בממלכתו, עיר בירתו וארמון מלכותו של אחשורוש, אשר מייצג את שפעת הרצון החופשי שניתן לבני האדם: הוא עשיר ואומר כבוד, נהנתן ומלכותי, נדיב ומאפשר מתוך שפעתו המלאה את רצונותיהם של אחרים.
התמרת הספק המייסר לאמונה בוראת מציאות, מתחוללת בממלכת הרצון החופשי שניתן לנו לבחור בין טוב לרע.
ככתוב במגילת אסתר, פרק א' פסוק ז'-ח':
" וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס:  כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ"
 
אבל למרות העוצמה שטמונה בכוחו לברוא מציאות, הרצון החופשי ניתן להסטה בקלות לכיוונים שונים, חלקם מיטיבים ואחרים מזיקים והרסניים.
ממש כפי שדמותו של אחשורוש במגילה לא חדלה מלהתייעץ עם דמויות שונות, שכל אחת מהן יכולה בקלות להסיטו להחלטות הרסניות.
 
ושתי מסמלת את הניגוד בין היניקה המחייה משפעת הרצון האנושי, ו-שתי, מלשון לשתות, לבין ההתנגדות אליו, כמו שעושה המלכה ושתי לאחשורוש במגילה.
ישנן סיבות שונות שמניעות אותנו להתנגד לחיבור חופשי עם הרצון הפנימי, ולהאמין באפשריות קיומו, כמו תחושה שלרצות משהו או מישהו באמת, מותיר אותנו בתחושת פגיעות, של יכולת להתאכזב, ופחד מכישלון.
אותן סיבות עומדות בשורש הספק המייסר שמא הכל חסר משמעות.
מתוך הרצון החופשי שלנו (אחשורוש) המלכנו את ושתי, המסמלת את הקונפליקט בין חיבור לרצונות האותנטיים שלנו לבין השאיפה להיוותר בלתי פגיעים, חסינים לדחייה, אכזבה וכאב.
אנחנו נותנים לדפוס זה המון כוח בנפשנו, מה שמעוות ומערער לא רק על הרצון החופשי שלנו ויכולתנו להתחבר אליו באמת, אלא גם על כל שאר חלקי האישיות, המסומלים בכל השרים והעמים בכל מדינות המלך אחשורוש.
מגילת אסתר פרק א' פסוק ט"ז:
" ...לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ".
כשאנחנו מבינים שלמעשה הקונפליקט הזה מונע אמתנו פעמים רבות להגשים ולממש את הרצונות והתשוקות האמתיים שלנו, זה מאוד מתסכל, אך מתוך התסכול עשוי להיווצר פתח לבחירה חדשה, המסומלת במגילה בבחירת מלכה חדשה.
ההתמרה שמאפשרת את השינוי גלומה גם בשמותיהם של מדרכי ושל הדסה-אסתר.
מרדכי עובר ממצב קיום של מרד באמונה השלמה, כתוצאה מהגלייתו מהחיבור לעצמי הגבוה ולמרכז העוצמה שבו, המסומל בגלות מירושלים.
מצב זה מוביל אותו מדכי אל דכי, לדאגה ששולחת אותו להתהלך בכל יום ויום בחרדה לאסתר לפני חצר בית הנשים, ולצוות על אסתר, מרוב פחדו, שלא להגיד מהו עמה ומהי מולדתה.
ממקום קשה זה, זה הוא עובר התמרה למצב בו הוא מראה דרך, שכל צעד מראה לו את הדרך מתוך אמונה שלמה, שנבנית בו בהדרגה תוך כדי השתלשלות האירועים במגילה.
דמותו של מדרכי מסמלת, באותיות שמו ובתהליכים שהוא עובר גם יחד, את ההתמרה ממצב של ספק מייסר לאמונה.
חרדתו של מדרכי נובעת מהחשש שמא הכל מקרי וחסר משמעות, חשש שמרחף ברקע המגילה, הספר היחיד בתנ"ך בו לא נזכר שמו של אלהים מפורשות ולו פעם אחת.
שמה של אסתר, מרמז על הסתר, ההסתרה של אלוהים בעולם, האור הגנוז שטמון בתוך כל חוויה בחייו של כל אדם ויצור נברא, דווקא בהקשרים בהם קשה יותר לראותו ולחלץ את משמעות ותחושת קיומו מתוך נקודת המבט האנושית המוגבלת.
קל יותר לראות את אלהים בכל כשאנחנו שמחים, נעים וקליל לנו.
זה מאתגר יותר כשאנחנו עוברים שיעורים, אתגרים, ניסיונות וכאבי צמיחה והתפתחות.
במצבים אלו אורו, כוונתו המיטיבה והנוכחות המשגיחה שלו יתברך, נדרשים מאתנו יותר מאמצים והתמדה בתהליכים כדי לחשוף ולחלץ את הניצוצות האלוהיים מן המציאות.
שמה הראשון של בת דודו של מרדכי המופיע במגילה הוא הדסה, המרמז על התגלותו של האור האלוהי בגלוי, השם פותח ונסגר באות ה', המסמלת את אלוהים, ובמרכזו האותיות דס, היפוך של סוד שהוחסרה ממנו ו'.
בהקשר זה ו' מסמלת גם את ששת ימי הבריאה, כשהם מוחסרים משבעת ימי השבוע, נותרת רק השבת, הקדושה ללא החול, המנוחה והנחלה ללא התהליך שקדם להם.
אלו משולים לימי קיומם של אדם וחווה בגן העדן, במצב בו הכל הרמוני ומושלם ללא רצון חופשי באמת או מיניות, וגם ללא מוות או סבל.
מצב זה אינו מאפשר לנשמות בני האדם להתפתח, וממילא מרגע שנוצר פתח ולו קטן של רצון חופשי, אנו באנושיותו עשויים ליפול ואף נופלים לא פעם לחטאים שונים והרסניים.
לכן, על אף אורה הגלוי של הדסה, למרות אורו המבורך ונסיו הגלויים של הקדוש ברוך הוא, הם צריכים להפוך לאסתר-הסתר, למצב בו הם נסתרים, ובמקום נוכחות גלויה של ה'- יש אשליה של א', של במקום אין עוד מלבדו, אני ואין בלתי.
הרצון החופשי אומן ומאמן את החיבור שלנו לאור הגלוי בנו, והוא עושה זאת דרך ההסתרה.
פרק ב' פסוקים ה', ו', ז':  
" אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי.... אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם...וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר".
 
האגוצנטריות שבאשליה וההתמקדות בעצמי שהן חלק מהדרכים להתמודד עם ההסתרה, ממקדות אותנו ביופי החיצוני ובנראות שלנו, וביכולתנו לשאת חן בעיני כל רואינו, כאסתר המלכה.
מכאן ועד לפעולה מתוך ריצוי וקורבנות, הדרך קצרה, כמו אסתר במגילה, שהייתה מוכנה לא לבקש דבר לעצמה, להיות צייתנית ולהגביל את חירותה על ידי הכפפתה לשומר.  
פרק ב' פסוק ט"ו:
"וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר...לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ"
 
עוד דפוסים נוספים שמצטרפים לסבל ולאשליה שחוסמים אותנו כוללים את דמותו של המן, שמסמלת את כל הרע ותופעות הלוואי ההרסניות של יהירות שעלולה לצמוח מהמצב של טרום הגירוש מגן העדן.
שמו של המן מזכיר, בהקשר זה, את המן שנשלח מהשמיים לבני ישראל במדבר, הזנה ישירה מאלוהים, שאיננה מתבססת על עבודה עצמית של חקלאות, ציד, בישול או אפיה.
המקום של החסד בו אנחנו ניזונים מאלוהים ללא ניסיונות או אתגרים עלול להוביל לתאוות בצע, רדיפת כבוד, יהירות ותחושות גדלות, קנאה וחשיבות עצמית ועוד ...כמתגלמים באישיותו של המן.  
אז... אם הרצון החופשי שלנו מוביל אותנו לאמץ לעצמנו דפוסים של הגנות והתנגדויות כדי לנסות ולחמוק מפגיעות, כישלון ואכזבות, או לחילופין בפעולה מתוך ריצוי וקורבנות, חרדה ודאגה נטולת אמונה, ולהידרדר שוב ושוב ביהירות, חשיבות עצמית ורדיפת כבוד – מה ההתמרה שבכך?
 
...רק מתוך מצוקת הניסיון בו עומדים יהודי שושן וכל מדינות ממלכתו של אחשורוש, כתוצאה מהגרוע בתוצאות ההתנתקות הפנימית שבספק המייסר ובדפוסים שנובעים ממנו – הכוחנות התוקפנית ומעוררת המאבקים והמלחמות שמגולמת בדמותו של המן – אז מתגלה ההתמרה המשנה-חיים של מרדכי ואסתר.
כשמדרכי מגלה את רוע הגזירה לאבד את היהודים, ולובש שק, כשנדמה של חרדותיו מתגשמות ומתוך אבלו הוא מורד ברצון הפנימי (באחשורוש) ומגלה את סירובו להמשיך ולשתף פעולה עם גחמות הרצון (במגילה לסרב להשתחוות ,  ולהפר את מצוות המלך שאין לבוא לפני שער המלך בלבוש אבלות).
רק בהסתרה שבתוך ההסתרה מגלה סוד אורו הגנוז של השם יתברך, כי האתגר הגדול ביותר מפתח ובונה בתוכנו את תעצומות הנפש הגדולות ביותר, ומניע את המוטיבציה לייחל לשינוי ולהתמסר לו בכל ליבנו. להעז ולשנות את גורלנו.
הכי חשוך לפני עלות השחר, והכי קר לפני פורים, בשיא החורף, שכמהיין של היין, משיא ההסתרה מתגלה מחדש בהדרגה האור הגלוי, והעוצמה שמניעה את השינוי המרפא, ומגלה שוב שהכל היה לטובתנו הגבוהה כל הזמן.
מרדכי שולח את כוחות הריפוי שבהסתרה (אסתר) להתחנן מלפני הרצון הפנימי שבנו (אחשורוש) כדי לשנות את רוע הגזירה – ולמנוע את ההרס של כל חלקה טובה בתוכנו על ידי הדפוסים שעולים מההתמודדות הקונפליקטואלית עם הרצון והאמונה שתוארו לפני כן.
אסתר עדיין עונה מתוך ההסתרה, בפחד מוות, בחרדה שמא אחשורוש ישלח להורגה בגלל שפנתה אליו מבלי שנקראה, נראה שמפלס הפחדים הולך ועולה, וזו תוצאה טבעית של היעדר האמונה שבאה ממדרכי.
אבל מדרכי עונה לה כבר מהעבר השני, מדמותו כמראה דרך, ומספר לה שהדברים אינם באמת מקריים ונתונים לגחמות הגורל חסר המשמעות, כי אם היא לא תמצא בתוכה את התעוזה לעשות שינוי שיגלם בגלוי את אורה הפנימי, היא, הגישה לההסתרה, לאורו של הבורא שגנוז, תאבד, אך הרווח וההצלה יגיעו ממקום אחר.
פרק ד' פסוקים י"ג-י"ד:
"וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר  אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
 
כלומר: הגישה שלנו לאור שנגנז תאבד – ואת ובית אביך תאבדו – את, אסתר, ההסתרה, ואביך – בורא עולם שיצר אותך, הדרך אליכם תאבד לנו.
זה מה שעלול לקרות  אם לא נאות להעז ולמסור את נפשנו, להתחנן על שלמות ליבנו, בכך שנתחנן לפני חופש הרצון שטבעו בנו, שנצליח לבחור לחדול מדרך הסבל, מאבקי הכוחות והרסנות פוגענית כשל המן.
המרד בעריצות הרצון שמייצג מרדכי מזכיר לנו שכוחה של ההסתרה הוא בייעודה לאפשר לנו לעבור את ההתמרה הזו, מסבל ומאבקים לאמונה בוראת מציאות ופותחת את הלב.
עם זאת, גם אם לא נעמוד בניסיון ולא נעז לשנות את הבחירה שלנו מכזו שמונעת מפחד וחוסר אמונה לבחירה של אמת ומסירת נפשנו על שינוי הדפוסים הנפשיים המובילים אותנו לרגשות העכורים של התוקפנות והאלימות, הספק המייסר והפחד, שנמהלו ברצון החופשי שלנו – רווח והצלה יגיעו אלינו ממקום אחר.
הביטוי מקום אחר מרמז על בורא עולם כמובן, אך הוא כתוב בצורה שמעידה כי לפעמים בהסתרה שבתוך ההסתרה אנחנו לא יכולים להחזיק בשלמותה את הידיעה על הקיום האלוהי, ואורו הגנוז רומז לנו מתוך תחושה פנימית שיש משהו אחר, גדול ועצום שמכוון את העולם ואת חיינו.
גם אם איננו מצליחים להאמין במפורש או לדעת באמת את קיומו האלוהי – עצם קצה החוט על מקום הסתתרו הוא פתח שיכול להציל את נפשנו, ולהוות את תחילתה של התחברות מחודשת.
הביטוי: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", מרמז על הידיעה של הייעוד הגבוה שטמון בהסתרה שמולכת בעתים ותקופות מסוימות בחיינו.
ההסתרה והקושי מאמנים ומתרגלים אותנו במטרה להצילנו מהדפוסים הפנימיים העכורים שגורמים לסבל, ומאיימים לכלות כל חלקה טובה בנו, על מנת לשחרר את רצוננו החופשי ולאפשר לנו לבחור בדרך שמיטיבה אתנו ועם יקירינו.
האמת הזו לא יכולה להצילנו עד שהיא לא הופך מהשערה, מי יודע אם זה כך, לידע חי, בתהליך שמזמן התנסות ישירה ונועזת, תוך התגברות של הפחדים שחוסמים אותנו, ולכן לא ניתנת לנו האמונה בחסד, אלא שאנחנו מזומנים לרכוש אותה בזכות העמידה בניסיון.
הודות למסרים הללו שמרדכי מעביר לאסתר, האור הגנוז בה, הדסה שבתוכה, חוזר להאיר, אלו הן תובנות שמעוררות בתוכנו את תחושת נוכחותה של ההשגחה האלוהית.
הודות לכך, העצמי הגבוה שהיה נסתר מתחיל לכוון אותנו, כפי שמגולם במגילה המתארת כיצד אסתר הפאסיבית שהיתה עסוקה רק במראה החיצוני שלה, וביכולתה לשאת חן בעיני אחרים, מתעשתת ומתחילה לנהל ולהוביל את מהלך העניינים.
אסתר, כוחות האור הנסתרים בתוכנו, מנחה את מרדכי, הקול הפנימי שעבר טרנספורמציה מעיסוק אובססיבי ומעקר בקונפליקטים הפנימיים של הרצונות המנוגדים שבנו לנכונות להאמין שהקשיים עצמם יראו לנו את הדרך, מה עליו לעשות.
ומתוך האמונה בכך שבעצם הקשיים והניסיונות טמונה הדרך המיועדת לשחרור מהדפוסים החוסמים אותנו ולהצלה מהכליה שמאיימת לבוא עלינו מהשפעתם – אנחנו נדרשים לציית ולממש במעשים והתנסות את ההנחיה הפנימית שנובעת מהאור הגנוז בנו, כפי שמדרכי מציית לכל מה שאסתר מצווה עליו.
פרק ד' פסוקים ט"ו- ט"ז, י"ז:
"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי  אָצוּם כֵּן  וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ  אֲשֶׁר לֹא כַדָּת  וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי  אָבָדְתִּי  :  וַיַּעֲבֹר  מָרְדֳּכָי  וַיַּעַשׂ  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר"
 
המצווה לכנוס את כל היהודים, מסמלת את ההנחיה של הקיום הרוחני והאור הגנוז בנו לכנס ולהתחבר לכל הניצוצות שבנפשנו, לכל מה שטוב וטהור, מיטיב ובונה, מחזק ומעצים בנו.
התענית של אסתר, המתגלמת במגילה בשלושה ימי צום, מסמלת את ההתכנסות פנימה וההתנזרות לזמן תרגול מוגבל ממושאי תשוקותינו הארציים, שמפעילים את הכמיהה, הצורך והרצון בנו.
זאת, לא לטובת ההתנזרות לשמה – אלא כתרגול לזמן מסוים, שיאפשר לנו לקבל פרספקטיבה ולראות את הרצון שלנו שלא מתוך הזדהות מוחלטת עמו, פחד מפניו או פעולה תגובתית שמופעלת ממנו.
האומץ לשנות ולהעז ולברוא את המציאות במקום להמשיך להיות מופעלים מהתשוקות שלנו ומדפוסי ההגנות והחסימות הנלווים אליהן, מצריכה מרחק ומרווח נשימה של חיבור פנימי ליסודות הרוחניים בנו, שמתאפשרים על ידי פרישה והתכנסות פנימה.
כתוצאה מהשלמת תהליך זה, אסתר המלכה לובשת מלכות, כלומר האור הגנוז בנו נוגה וקורן, ומותמר ממצב בו הוא מכוון את דרכנו באופן שאינו מודע לנו, ממעמקים, מההסתרה הכמוסה, למצב בו הוא גלוי ונגיש לנו יותר,  והדר מלכותו גלוי.
במצב מועצם זה אנחנו יכולים לגשת אל הרצון שפועם בנו ממקום אחר, כפי שאסתר מעזה ועומדת בחצר בית המלך הפנימית, המסמלת את שורשו הפנימי והעמוק של הרצון.
השיחה והתהליך שמתרקמים בין המלך אחשורוש לאסתר המלכה במגילה בשלב זה, מסמלים את התהליך שבמפגש בין העצמי הגבוה, שיצא מההסתרה אל מקום קיום שגלוי ונגיש לנו יותר, הודות לחיבור עמוק לכוחות המיטיבים ולניצוצות האלוהיים שבתוכנו פנימה, לבין הרצון והתשוקה, שמולכים באישיות הארצית שלנו.
פרק ה' פסוק א':
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי  וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת  וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית"
 
הרצון שבנו נתון, כאמור, להסטה ולהשפעה בקלות, כפי שאחשורוש נתון להשפעתם של יועצים שונים בסיפור המגילה, וכמעט כל מי שלוחש על אוזנו ומציע לו דרכי פעולה שונות, יכול לזכות בחסדו ובאפשרות לממש את עצתו.
על מנת לשכנע את הרצון הארצי לנהוג על פי ההנחיה והבקשה העמוקה לריפוי שנובעת מהאור הגנוז ומהעצמי הגבוה המחובר לאלוהים שמסתתר בנו, עלינו להעז לעמוד בפני כוחו המאיים, ולהגיע לשורשו הפנימי, בחצר בית המלך הפנימית.
תהליך זה נעשה מתוך ניצול מיטיב של המיומנות שרכשנו לשאת חן – במקום להשתמש בה כדי למצוא חן בעיניי אחרים, אנחנו נעזרים בה כדי לרצות את הרצון הפנימי ארצי שבנו למסור את כוח הבריאה שטמון בו, לאור הרוחני של קיומנו האמתי.
תהליך זה לא יכול לקרות בבת אחת, ואנחנו זקוקים להדרגה ולסבלנות, כפי שגילתה אסתר כשלא גילתה לאחשורוש את רצונה מיד בשיחה הראשונה עמו, אלא השהתה זאת על מנת לאפשר תהליך הדרגתי, שכלל שני מפגשי משתה בהם השתתפו המלך (הרצון שמולך באישיות שלנו), והמן (החלקים הפנימיים ההרסניים של האגו).
בתוך ההדרגה אנחנו פותחים פתח לאלוהים והשגחתו המיטיבה להיכנס לתוך נפשנו, כמו שקורה במגילה, בה מלמעלה מכוונים את אחשורוש לכך ששנתו תנדוד דווקא בלילה שלפני המשתה השני והגורלי שלו עם אסתר והמן, והוא יבקש לעיין בספר הזיכרונות וייזכר בחסד שמרדכי עשה עמו.
בתוך התהליך לריפוי הדרגתי, הסבלנות והנכונות שלנו להתמיד בו, מתגלים סימנים רבי עוצמה לנוכחותו ההולכת ונגלית של אלוהים בחיינו.
אלו מחזקים אותנו בדרך להכיר בגדולה של מדרכי, של הריפוי והערך היקר הטמונים בהתמודדות המרפאת עם הקשיים והניסיונות שעוברים עלינו, ולראות בהם מראי דרך, שמכוונים מגבוה, ומיועדים לטובתנו הגבוהה, גם כשקשה לנו לדעת כיצד.
השהייתן של תגובותינו האוטומטיות, המתאפשרת בעקבות חיבור לכוח הרוחני הפנימי שבנו, נותנת אפשרות לכעס, ל'ז'אקי' (=הצ'י/האנרגיה החולה), לכוחות החולים, העכורים, ההרסניים שבנו להיפרק באופן שלא מממש את ההרס הגלום בהם.
זה קורה בתוך השיח הפנימי המרפא בין העצמי הגבוה (אסתר) לבין הרצון הפנימי (אחשורוש) והחלקים ההרסניים והחוסמים שבנו (המן).
כשאנחנו נכונים לתהליך זה, העזרה האלהית ניתנת לנו, ומטה את הכף לכך שנעמוד בניסיון המאתגר שנקלענו לתוכו.
בתוך כך אנחנו נהיים מודעים לכוחו ההרסני של המן, לכך שהליכה בדרך של כעס, זעם, התנגדות לאחרים והתמקדות אגוצנטרית בעצמנו ובכבוד העצמי שלנו, מובילה להשמדה של כל חלקה טובה בתוכנו.
המלך, אותו רצון חופשי שמולך באישיותנו הארצית, וניתן לנו ממלך מלכי המלכים, בורא עולם, מבין שחיבור לדרך החיים הזועמת על הקשיים שלנו וממוקדת רק בזה שיהיה לנו נעים, ונרגיש שמכבדים ורואים אותנו ומאשרים את גדולתנו – משמידה הורגת ומאבדת את מה שבאמת מיטיב ומואר בנפשנו.
אסתר מדגישה זה לא רק משעבד אותנו אלא הרסני הרבה יותר מזה!
פרק ז' פסוקים ג'-ד':
" תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי  וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:  כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי  לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד  וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ  הֶחֱרַשְׁתִּי"
 
בעקבות ההתפכחות שמאפשרת לחשוף את טבעם האמתי של חלקי האישיות ההרסניים בתוכנו, אנחנו יכולים לשמר את ההיבטים המיטיבים הגלומים בהם, המסומלים בשלל, הטף והנשים שמתאפשר ליהודים במגילה לקחת מידי שונאיהם הצרים עליהם, בזמן שהם עומדים על טוהר נפשם, ומשתחררים מהיבטים המזיקים והחולים.
עיקרון זה מהדהד את סמל יציאת מצרים, היציאה מהמקומות הצרים המצמצמים אותנו למקומות של חירות פנימית, שבמהלכו מתאפשר לנו, כמו לבני ישראל שיצאו ממצרים, לקחת מתנות וכלי זהב וכסף, היבטים מיטיבים ומעצימים, מאותם חלקי אישיות שעד עכשיו שעבדו אותנו.
זאת מפני שבכל קול פנימי וחלק אישיות, מזיק ככל שיהיה גלום ניצוץ של כוונה מיטיבה!
פרק ח' פסוק י"א:
"אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם  טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם  לָבוֹז"  
 
באופן זה אנחנו רותמים את כוחו של הרצון הבורא שבנו על מנת ליצור מציאות בה אנחנו שולטים ומצליחים לבחור מתוך מודעות ורצון חופשי באמת, בדחפי השנאה וההרס המהולים באישיותנו, הם האויבים הפנימיים המצמצמים אותנו, עמם עשינו תהליך של הידברות ובירור.
פרק ט' פסוק א':
"... בַּיּוֹם  אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם  וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם"
 
כך קורה שהסבלנות, האמונה, התושיה והנכונות לתהליכי ריפוי עמוקים והדרגתיים, שפותחים פרספקטיבה רחבה יותר בעודנו לוקחים מרחק מההפעלה האוטומטית של דחפי התשוקות, נושאים פרי.
תהליך הריפוי הופך את האתגרים והניסיונות שבחיים, מסיבה לאבל ולסבל להתרחשות מתמירה ומיטיבה, ומיגון לשמחה.
בעקבות זאת קורה חסד, ונולד בנו מחדש הרצון לנתינה, החמלה והאכפתיות הכנה לאחרים, הקול הפנימי הקורא לחלוק את השפע שבנו ואת חסד הריפוי עם כל מי שעדיין נמצא בצמצום ובדלות של המאבקים הפנימיים, שמסומל ב'אביונים'.
התעוררות וריפוי זה מביאים לנו הרבה שמחה ואושר!
זו האפשרות וההזדמנות לחגוג את הריפוי והיכולת שנפתחת מחדש להשתמש ברצון החופשי שניתן לנו בדרך של חירות, בדרך מיטיבה!
פרק ט' פסוק כ"ב:
"כַּיָּמִים  אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם  וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה  וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב  לַעֲשׂוֹת אוֹתָם  יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה  וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ  וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".