איך להתגבר על אכילה בהיסח הדעת ולאזן בין טונוס להרפיה

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>איך להתגבר על אכילה בהיסח הדעת ולאזן בין טונוס להרפיה
להזין את עצמך באהבה:
איך להתגבר על אכילה בהיסח הדעת?
אז יש בנו נכונות להתבונן ולהרגיש אינטואיטיבית מה נכון לנו לאכול ומה לא, ולעבור תהליך עמוק שכוונתו לאהוב את עצמנו, להיענות לצרכים העמוקים, להזין את עצמנו באהבה.
אבל לפעמים למרות הכוונות החיוביות, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו לעתים קרובות מידיי אוכלים בהיסח הדעת, מה שבא ליד, טועמים מפה ומשם...
איך אפשר להתקדם למקום של אכילה מודעת יותר?
 
אינטואיטיביות במקום אימפולסיביות
להפסיק לאסור על עצמנו, ולחדול מלהטיל מגבלות חיצוניות ולהילחם בחשיקם שלנו שנוגעים לאוכל – אין פירושו לאכול מכל הבא ליד ללא מודעות.
לפעמים בתחילה יש צורך בשחרור הרסן, בחוויה, לתקופת מה, של אכילה בלתי מבוקרת, ולו רק בכדי לחוש מחדש שהחופש הוא באמת שלנו, ומותר לנו.
אבל מהמקום של אכילה אימפולסיבית, שמממשת ללא סייגים או עכבות של חשק ודחף רגעי – יהיה לנו טוב להתקדם לאכילה אינטואיטיבית.
למעשה, בכלל טוב עבור כל אחד ואחת שנתונים לעריצותם של דחפים אימפולסיביים גם בתחומי חיים אחרים, להתמיר אותם לחיים אינטואיטיביים.
 
אימפולסיביות היא חולפת ושטחית, אינטואיטיביות מחברת אותנו למקור הפנימי
אימפולסיביות מניעה אותנו דרך דחפים מידיים לפעול, ואילו אינטואיטיביות מעניקה מקום לדחפים, אבל מאפשרת גם העמקה והתבוננות פנימית שמתחברת למקור העמוק ממנו הדחפים נובעים.
לעתים הדחף ומקורו יהיו דומים או זהים, אבל במרבית המקרים הדחף עשוי להיות רגעי וחולף, ואילו ההזדקקות העמוקה ממנה הוא נובע – כאובה ומתמשכת, וזקוקה מאוד להתמלא ולהירפא.
אם המקור העמוק לא מתמלא, ישובו ויעלו דחפים זמניים ושונים, שיתחלפו זה בזה וירדפו את זה ואותנו, עד שנמצא את עצמנו במצב בו חיינו מנותבים מתוך קפריזיות מערערת.
כשעולה דחף אין להתנגד אליו – אבל לפעמים מיטיב להשהות אותו, על מנת להתבונן פנימה ולמצוא את מקורו האמתי והעמוק.  
 
 
 
כוונה – יאנג הרפיה –יין
במובן מסוים, אכילה אימפולסיבית בהיסח הדעת של כל הבא ליד היא תוצאה של הרפיית יתר, ואכן עלולה להוביל אצל אנשים מסוימים לגוף רופס שגבולות מתארו וגזרתו רפויים ורחבים מידיי.
על מנת להצליח להקשיב עמוקות פנימה, ולהתחבר לאכילה אינטואיטיבית, שמספקת מענה לצרכים האמתיים של הגוף, מבלי להשתמש באוכל כתחליף למילוי צרכים רגשיים, יש צורך בכוונה יציבה ועוצמתית.
כוונה היא יאנגית – היא מצריכה את המעורבות והנכונות לעשות מאמץ, לפעול שונה, לשבור הרגלים.
הכוונה נבנית מתוך השתתפות עצמית אקטיבית ופעילה בתהליך, ומחויבות עמוקה.
מרגע שאני במרחב של התבוננות לפני האכילה, אפשר לאפשר לעצמי הרפיה והכלה בלתי שיפוטית של כל מה שעולה, שמאפשרת לי להעמיק.
הרפיה היא יינית, מכילה, מאפשרת, עדה מבלי לשנות את מושא ההתבוננות.
 
הכוונה – משרטטת גבולות בתוכם יכול להתקיים חופש בבטחה
הכוונה משרטטת גבולות מסוימים לאכילה: אני לא אוכלת מיד, אני לא מתכוון לשלוח יד ולקחת כל מה שאני רואה בו במקום.
אם אני מתבוננת עכשיו על מה שנמצא מאחורי הדחף לאכול, או כל דחף אחר שארצה לעמוד על טיבו ולגלות מאין הוא נובע, מצורך פיזי או רגשי ומאיזו הזדקקות – עצם השהיית הדחף לאכול (או לפעול) מיד מצריכה כוונה יאנגית, אבל ההעמקה בהתבוננות שמתאפשרת במרווח שנוצר – היא מתוך הרפיה יינית.
לכן, הכוונה להתבונן משרטטת גבולות, שכוללים את מה שאין בכוונתי לעשות: לא לאכול מיד, לא לשלוח יד למקרר או לשיש ולקחת את מה שיש שם ישר לפה (אבל גם לא לא לצעוק על מישהו באימפולסיביות או כל מעשה נמהר ודחפי מזיק אחר).
בתוך גבולות אלו מתקיים ביטחון, שמקורו במניעת התוצאות וההשלכות, שעלולות להיות שליליות, של התנהגות דחפית ואימפולסיבית.
מתוך הביטחון הזה, ניתן להרפות במקום מוגן, וכך להעמיק בתוך עצמנו ולהתוודע להיבטים הפנימיים, הרגישים, שמצריכים הקשבה עדינה יותר והתבוננות שקטה ברגישות קליטה.  
 
טונוס מול הרפיה
טונוס השרירים או מתח נכון וחיוניות בגוף – מיועדים להיות מאוזנים במידה הנכונה עם הרפיה משליטה ושחרור.
כך גם לגבי הנפש ומערכת היחסים שלה עם הגוף והחיים הארציים מחד, ועם הנשמה והקיום הרוחני מאידך.
רצון הנשמה להיוולד לתוך החיים הארציים הנו כוונה יאנגית, שעומדת מאחורי קיומו של הרצון החופשי האנושי: הרצון לחיות, התשוקה לחיים, וכל יתר הרצונות התשוקות והדחפים הנובעים מהם.
כשיש איזון נכון בין טונוס לבין הרפיה, כוונת הנשמה לחוות את החיים עלי אדמות, מייצרת תשוקה לחיים, וממנה נובעים דחפי פעולה ורצונות עמוקים, שבאים באופן טבעי וזורם לידי ביטוי במימוש ובהגשמה, במסגרת האפשרויות הקיימות בחיים הארציים.
 
הרפיית יתר
כשמתקיימת הרפיית יתר, עדיין מתקיים רצון הנשמה לחיות, ומוליד דחפים לפעולה ורצון עמוק, אבל הם לא מתממשים לכדי הגשמה בפועל.
כתוצאה מכך אנרגיית החיים יורדת, הדחפים והרצון נחסמים ונתקעים בתוכנו פנימה, ונוצר מצב של תקיעות וחסר.
תקיעות וחסר אלו אינם מוחלטים, כל עוד נשימה באפינו, כי הנשמה ממשיכה לשלוח את רצונה לחיות בגוף, ולכן אנרגיית חיים ממשיכה להתקיים וגם רצון פנימי עמוק, יהא מודחק ומוכחש ככל שיהיה.
הריפוי למצב זה הוא לעורר את היצירתיות, להתחבר מחדש לרצון בתוך תוכנו, ולפעול מתוכו, בהדרגה ובהתמדה, בנחישות ובאמונה.
דרך העשייה התקיעות משתחררת אט-אט, הזרימה חוזרת, הטונוס הנכון שב לחיינו.
 
הרפיית יתר בתזונה
כשמתקיימת הרפיית יתר בתזונה, אנחנו עשויים להימצא באחד משני מצבים: או שאנחנו אוכלים יותר מידיי, ללא כל בקרה, ואיבדנו זה מזמן את תחושת הרעב ואפילו אולי את ההנאה באכילה.
במצב זה אנחנו כמו מאביסים את עצמנו וממשיכים מכורח ההרגל ומתוך חוסר היכולת להתמודד עם הדחף לאכול או לשלוט בו.
האפשרות השנייה היא שאנחנו מאבדים בכלל את התיאבון, וקשה לנו לרצות לאכול ולבלוע מזון, אנחנו מתקשים להביא את עצמנו לכדי אכילה, ועושים זאת רק כשאין ברירה והרעב או החולשה גוברים, או כשאחרים שדואגים לנו עומדים על כך שנאכל.
הריפוי למצבים אלו מצריך חיבור מחדש לרצון ולצורך האמתיים של גופנו במזון, ולתחושת הרעב הטבעית שיכולה ומיועדת לכוון אותנו נכונה.
אם איבדנו את תחושת הרעב בגלל אכילה מוגזמת – חשוב לחזק את כוח הרצון, ולהתנסות בהפסקתה וריווחה של האכילה על מנת למצוא ולחוש שוב איך זה מרגיש להיות רעבים.
אם איבדנו את החיבור לתחושת הרעב הפנימית בגלל צמצום רב של האכילה, וכבר אין לנו חשק ואנחנו לא זוכרים מה זה ליהנות מהאוכל – חשוב באמצעות כוח הרצון לחזור ולהזין את עצמנו באהבה, ודרך החוויה להתחבר מחדש לנעימות שבהזנה, לטעמים, לחושיות שבאוכל.
בשני המקרים יש לעשות ולפעול בדרך הריפוי בנחישות, באמונה שנצליח, בלי לשאול את עצמנו יותר מידיי שאלות – פשוט לעשות!
מתוך העשייה תשתחרר התקיעות, אט-אט, ותחזור ההיענות הטבעית והזורמת לתחושות הרעב והשובע בתוכנו.
 
טונוס יתר
כשמתקיים טונוס מוגזם, רצון הנשמה לחיות מייצר תשוקה חזקה לחיים, ממנה עולים דחפים ורצונות שונים, ואנו נאחזים בהם, לרוב מתוך פחד עמוק ולא מודע לאבד את עצמנו, את השליטה ואת קיומנו העצמי והנפרד אם נרפה.
כתוצאה מכך אנחנו נאחזים ומתאמצים מעבר לגבול הטבעי לממש, להגדיר, להגשים וליצור כל רצון ורצון, לבטא כל דחף באופן מידי.
מצב זה שואב מאנרגיית החיים שנובעת מהקשר עם הנשמה, הרוח ואלוהים, שאיבת יתר.
כתוצאה מכך מהות היין הפנימית מתכלה, הקצב הטבעי מואץ מעבר לרמה המיטיבה, ובמקביל היאחזות היתר יוצרת תקיעות וכיווץ, בגוף ובנפש.
הריפוי לכך הוא הרפיה, לתת לדברים להיות כפי שהם, להסכים לחוות את המציאות כמות שהיא, מבלי להתנגד אליה.
דרך חוויית ההרפיה מתרפא מאליו הפחד לאבד שליטה או לאבד את עצמנו, ואנחנו יכולים להיווכח שנעים ונפלא לפתוח את הלב אל החיים, אל הזולת, אל החוויות המזומנות לנו – כפי שהם.
בעקבות זאת התקיעות משתחררת, הקצב הטבעי חוזר לחיינו, ועמו ההנאה ממה שאנחנו בוחרים לעשות, כמו גם מההוויה ומהקיום עצמם.
 
טונוס יתר בתזונה
כשמתקיים טונוס יתר בתזונה אנחנו עשויים למצוא את עצמנו באחד משני מצבים:
ייתכן ואנחנו שומרים מאוד, אפילו באדיקות, על תפריט, שיטת תזונה או הנחיות תזונתיות שאנחנו מאמינים בהם, או שקיבלנו מרופא או מטפל, או קראנו אודותיהם במקום כלשהו ואימצנו לחיינו.
אך מתקיים גם פחד שמא אם נרפה מהתפריט המומלץ – נידרדר לתוצאות גופניות בלתי רצויות (כמו השמנה או דווקא הרזיה מוגזמת, השלכות גופניות לא בריאות למיניהן שעל מנת למנוע אותן אימצנו תזונה מסוימת ועוד).
במקביל אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו חלק מההנאה הטבעית מהאכילה.
ברוב המקרים קשה לנו לשמור באדיקות ולאורך זמן על כללים תזונתיים ממקור חיצוני, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו במאבקים בלתי פוסקים בין הדחפים והחשקים לאכילה לבין הרצון לשמור על תזונה בריאה או על המשקל.
המצב השני אם כך, מתבטא במאבקים בלתי פוסקים בין רצונות מנוגדים: רצון לאכילה ורצון לדבוק בעקרונות תזונתיים או בדיאטה מסוימת, מאבק בו האוכל הוא האויב, וכוח הרצון החזק שלנו מזין כוונות מנוגדות שפועלות זו כנגד זו ותוקעות אותנו.
כתוצאה מכך, אנחנו עלולים לחוש תמיד שיצאנו בהפסדנו: אם נכנענו לדחף לאכול – הרי שנכשלנו בדיאטה, ואנחנו חוששים מההשלכות, ואם הצלחנו לשמור על התפריט והעקרונות – איבדנו את ההנאה.
הריפוי לכך הוא הרפיה מעקרונות נוקשים וחיצוניים – אך לא על מנת לתת לדחף האכילה לנצח אותנו, אלא כדי להתבונן ולמצוא את דרך התזונה הנכונה לנו מבפנים.
 
חמלה, קבלה עצמית והיכרות מעמיקה יותר עם עצמנו
בדרך ללמוד להקשיב לעצמנו, יהיו פעמים בהן לא נצליח, אשר מזמנות מקום לחמלה וליכולת לקבל את עצמנו באהבה גם במצבים אלו, לאהוב את עצמנו באנושיותנו.
ראוי לציין שמצבי הטונוס וההרפיה עשויים להופיע בדרכים מורכבות ושונות, למשל יכול להיות שאנחנו בטונוס יתר בכל הנוגע למשימות החיים, ודווקא בהרפיית יתר בכל מה שקשור לאכילה.
במקרה זה, חיינו עמוסים ומלאים בדרשנות עצמית וסטרס, ואת הצורך להרפות אנחנו פורקים באכילה בלתי מבוקרת.
ייתכן שדווקא באכילה אנחנו מקפידים מאוד, ונמצאים אולי בבקרת יתר על עצמנו, בטונוס מוגזם, מבלי ליהנות מזה ממש, אבל בחיים קשה לנו להגשים את עצמנו, ונדמה שההצלחה בשמירה על תזונה או משקל נכונים יכולים כביכול להוות תחליף למימוש אמתי.
בגלל המורכבות והשונות בינינו, יש מקום וחשיבות להיכרות אותנטית ומעמיקה עם מה שמניע אותנו, אלו צרכים קיימים בתוכנו שאולי אינם מקבלים מענה, מה מפעיל אותנו או תוקע – בחיים ובהרגלי האכילה גם יחד.
 
הכוונה מאפשרת להתבונן לעומק ולרפא את עצמנו מהשורש
התבוננות עמוקה מאפשרת מתן מענה לצורך העומק במקום רק סיפוק מידי ושטחי.
איננו רוצים להסתפק בתחליפים, הרי, והם גם לא באמת מספקים או נותנים לנו מנוח, אלא מופיעים בגלים שמתחלפים זה בזה ללא הרף.
הכוונה – אמנם מגבילה אותנו שלא לאכול  (או לפעול) אימפולסיבית ומיד, אבל מעניקה לנו מתנה בכך שהיא מאפשרת להשהות את הדחף המידי על מנת להתבונן.
ההתבוננות יכולה להיות מתנה במיוחד כשהיא מלווה בהענקת חופש לעצמנו – החירות והנכונות המיטיבה להיענות לכל צורך עמוק שיעלה במהלך ההתבוננות, ולהעניק לעצמנו כל סוג של מזון (מזון אכיל או מזון רגשי)  שנרגיש שאנחנו זקוקות לו.
 
 
 
 
 
 
 
להזין את עצמך באהבה:
איך להתגבר על אכילה בהיסח הדעת?
אז יש בנו נכונות להתבונן ולהרגיש אינטואיטיבית מה נכון לנו לאכול ומה לא, ולעבור תהליך עמוק שכוונתו לאהוב את עצמנו, להיענות לצרכים העמוקים, להזין את עצמנו באהבה.
אבל לפעמים למרות הכוונות החיוביות, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו לעתים קרובות מידיי אוכלים בהיסח הדעת, מה שבא ליד, טועמים מפה ומשם...
איך אפשר להתקדם למקום של אכילה מודעת יותר?
 
אינטואיטיביות במקום אימפולסיביות
להפסיק לאסור על עצמנו, ולחדול מלהטיל מגבלות חיצוניות ולהילחם בחשיקם שלנו שנוגעים לאוכל – אין פירושו לאכול מכל הבא ליד ללא מודעות.
לפעמים בתחילה יש צורך בשחרור הרסן, בחוויה, לתקופת מה, של אכילה בלתי מבוקרת, ולו רק בכדי לחוש מחדש שהחופש הוא באמת שלנו, ומותר לנו.
אבל מהמקום של אכילה אימפולסיבית, שמממשת ללא סייגים או עכבות של חשק ודחף רגעי – יהיה לנו טוב להתקדם לאכילה אינטואיטיבית.
למעשה, בכלל טוב עבור כל אחד ואחת שנתונים לעריצותם של דחפים אימפולסיביים גם בתחומי חיים אחרים, להתמיר אותם לחיים אינטואיטיביים.
 
אימפולסיביות היא חולפת ושטחית, אינטואיטיביות מחברת אותנו למקור הפנימי
אימפולסיביות מניעה אותנו דרך דחפים מידיים לפעול, ואילו אינטואיטיביות מעניקה מקום לדחפים, אבל מאפשרת גם העמקה והתבוננות פנימית שמתחברת למקור העמוק ממנו הדחפים נובעים.
לעתים הדחף ומקורו יהיו דומים או זהים, אבל במרבית המקרים הדחף עשוי להיות רגעי וחולף, ואילו ההזדקקות העמוקה ממנה הוא נובע – כאובה ומתמשכת, וזקוקה מאוד להתמלא ולהירפא.
אם המקור העמוק לא מתמלא, ישובו ויעלו דחפים זמניים ושונים, שיתחלפו זה בזה וירדפו את זה ואותנו, עד שנמצא את עצמנו במצב בו חיינו מנותבים מתוך קפריזיות מערערת.
כשעולה דחף אין להתנגד אליו – אבל לפעמים מיטיב להשהות אותו, על מנת להתבונן פנימה ולמצוא את מקורו האמתי והעמוק.  
 
 
 
כוונה – יאנג הרפיה –יין
במובן מסוים, אכילה אימפולסיבית בהיסח הדעת של כל הבא ליד היא תוצאה של הרפיית יתר, ואכן עלולה להוביל אצל אנשים מסוימים לגוף רופס שגבולות מתארו וגזרתו רפויים ורחבים מידיי.
על מנת להצליח להקשיב עמוקות פנימה, ולהתחבר לאכילה אינטואיטיבית, שמספקת מענה לצרכים האמתיים של הגוף, מבלי להשתמש באוכל כתחליף למילוי צרכים רגשיים, יש צורך בכוונה יציבה ועוצמתית.
כוונה היא יאנגית – היא מצריכה את המעורבות והנכונות לעשות מאמץ, לפעול שונה, לשבור הרגלים.
הכוונה נבנית מתוך השתתפות עצמית אקטיבית ופעילה בתהליך, ומחויבות עמוקה.
מרגע שאני במרחב של התבוננות לפני האכילה, אפשר לאפשר לעצמי הרפיה והכלה בלתי שיפוטית של כל מה שעולה, שמאפשרת לי להעמיק.
הרפיה היא יינית, מכילה, מאפשרת, עדה מבלי לשנות את מושא ההתבוננות.
 
הכוונה – משרטטת גבולות בתוכם יכול להתקיים חופש בבטחה
הכוונה משרטטת גבולות מסוימים לאכילה: אני לא אוכלת מיד, אני לא מתכוון לשלוח יד ולקחת כל מה שאני רואה בו במקום.
אם אני מתבוננת עכשיו על מה שנמצא מאחורי הדחף לאכול, או כל דחף אחר שארצה לעמוד על טיבו ולגלות מאין הוא נובע, מצורך פיזי או רגשי ומאיזו הזדקקות – עצם השהיית הדחף לאכול (או לפעול) מיד מצריכה כוונה יאנגית, אבל ההעמקה בהתבוננות שמתאפשרת במרווח שנוצר – היא מתוך הרפיה יינית.
לכן, הכוונה להתבונן משרטטת גבולות, שכוללים את מה שאין בכוונתי לעשות: לא לאכול מיד, לא לשלוח יד למקרר או לשיש ולקחת את מה שיש שם ישר לפה (אבל גם לא לא לצעוק על מישהו באימפולסיביות או כל מעשה נמהר ודחפי מזיק אחר).
בתוך גבולות אלו מתקיים ביטחון, שמקורו במניעת התוצאות וההשלכות, שעלולות להיות שליליות, של התנהגות דחפית ואימפולסיבית.
מתוך הביטחון הזה, ניתן להרפות במקום מוגן, וכך להעמיק בתוך עצמנו ולהתוודע להיבטים הפנימיים, הרגישים, שמצריכים הקשבה עדינה יותר והתבוננות שקטה ברגישות קליטה.  
 
טונוס מול הרפיה
טונוס השרירים או מתח נכון וחיוניות בגוף – מיועדים להיות מאוזנים במידה הנכונה עם הרפיה משליטה ושחרור.
כך גם לגבי הנפש ומערכת היחסים שלה עם הגוף והחיים הארציים מחד, ועם הנשמה והקיום הרוחני מאידך.
רצון הנשמה להיוולד לתוך החיים הארציים הנו כוונה יאנגית, שעומדת מאחורי קיומו של הרצון החופשי האנושי: הרצון לחיות, התשוקה לחיים, וכל יתר הרצונות התשוקות והדחפים הנובעים מהם.
כשיש איזון נכון בין טונוס לבין הרפיה, כוונת הנשמה לחוות את החיים עלי אדמות, מייצרת תשוקה לחיים, וממנה נובעים דחפי פעולה ורצונות עמוקים, שבאים באופן טבעי וזורם לידי ביטוי במימוש ובהגשמה, במסגרת האפשרויות הקיימות בחיים הארציים.
 
הרפיית יתר
כשמתקיימת הרפיית יתר, עדיין מתקיים רצון הנשמה לחיות, ומוליד דחפים לפעולה ורצון עמוק, אבל הם לא מתממשים לכדי הגשמה בפועל.
כתוצאה מכך אנרגיית החיים יורדת, הדחפים והרצון נחסמים ונתקעים בתוכנו פנימה, ונוצר מצב של תקיעות וחסר.
תקיעות וחסר אלו אינם מוחלטים, כל עוד נשימה באפינו, כי הנשמה ממשיכה לשלוח את רצונה לחיות בגוף, ולכן אנרגיית חיים ממשיכה להתקיים וגם רצון פנימי עמוק, יהא מודחק ומוכחש ככל שיהיה.
הריפוי למצב זה הוא לעורר את היצירתיות, להתחבר מחדש לרצון בתוך תוכנו, ולפעול מתוכו, בהדרגה ובהתמדה, בנחישות ובאמונה.
דרך העשייה התקיעות משתחררת אט-אט, הזרימה חוזרת, הטונוס הנכון שב לחיינו.
 
הרפיית יתר בתזונה
כשמתקיימת הרפיית יתר בתזונה, אנחנו עשויים להימצא באחד משני מצבים: או שאנחנו אוכלים יותר מידיי, ללא כל בקרה, ואיבדנו זה מזמן את תחושת הרעב ואפילו אולי את ההנאה באכילה.
במצב זה אנחנו כמו מאביסים את עצמנו וממשיכים מכורח ההרגל ומתוך חוסר היכולת להתמודד עם הדחף לאכול או לשלוט בו.
האפשרות השנייה היא שאנחנו מאבדים בכלל את התיאבון, וקשה לנו לרצות לאכול ולבלוע מזון, אנחנו מתקשים להביא את עצמנו לכדי אכילה, ועושים זאת רק כשאין ברירה והרעב או החולשה גוברים, או כשאחרים שדואגים לנו עומדים על כך שנאכל.
הריפוי למצבים אלו מצריך חיבור מחדש לרצון ולצורך האמתיים של גופנו במזון, ולתחושת הרעב הטבעית שיכולה ומיועדת לכוון אותנו נכונה.
אם איבדנו את תחושת הרעב בגלל אכילה מוגזמת – חשוב לחזק את כוח הרצון, ולהתנסות בהפסקתה וריווחה של האכילה על מנת למצוא ולחוש שוב איך זה מרגיש להיות רעבים.
אם איבדנו את החיבור לתחושת הרעב הפנימית בגלל צמצום רב של האכילה, וכבר אין לנו חשק ואנחנו לא זוכרים מה זה ליהנות מהאוכל – חשוב באמצעות כוח הרצון לחזור ולהזין את עצמנו באהבה, ודרך החוויה להתחבר מחדש לנעימות שבהזנה, לטעמים, לחושיות שבאוכל.
בשני המקרים יש לעשות ולפעול בדרך הריפוי בנחישות, באמונה שנצליח, בלי לשאול את עצמנו יותר מידיי שאלות – פשוט לעשות!
מתוך העשייה תשתחרר התקיעות, אט-אט, ותחזור ההיענות הטבעית והזורמת לתחושות הרעב והשובע בתוכנו.
 
טונוס יתר
כשמתקיים טונוס מוגזם, רצון הנשמה לחיות מייצר תשוקה חזקה לחיים, ממנה עולים דחפים ורצונות שונים, ואנו נאחזים בהם, לרוב מתוך פחד עמוק ולא מודע לאבד את עצמנו, את השליטה ואת קיומנו העצמי והנפרד אם נרפה.
כתוצאה מכך אנחנו נאחזים ומתאמצים מעבר לגבול הטבעי לממש, להגדיר, להגשים וליצור כל רצון ורצון, לבטא כל דחף באופן מידי.
מצב זה שואב מאנרגיית החיים שנובעת מהקשר עם הנשמה, הרוח ואלוהים, שאיבת יתר.
כתוצאה מכך מהות היין הפנימית מתכלה, הקצב הטבעי מואץ מעבר לרמה המיטיבה, ובמקביל היאחזות היתר יוצרת תקיעות וכיווץ, בגוף ובנפש.
הריפוי לכך הוא הרפיה, לתת לדברים להיות כפי שהם, להסכים לחוות את המציאות כמות שהיא, מבלי להתנגד אליה.
דרך חוויית ההרפיה מתרפא מאליו הפחד לאבד שליטה או לאבד את עצמנו, ואנחנו יכולים להיווכח שנעים ונפלא לפתוח את הלב אל החיים, אל הזולת, אל החוויות המזומנות לנו – כפי שהם.
בעקבות זאת התקיעות משתחררת, הקצב הטבעי חוזר לחיינו, ועמו ההנאה ממה שאנחנו בוחרים לעשות, כמו גם מההוויה ומהקיום עצמם.
 
טונוס יתר בתזונה
כשמתקיים טונוס יתר בתזונה אנחנו עשויים למצוא את עצמנו באחד משני מצבים:
ייתכן ואנחנו שומרים מאוד, אפילו באדיקות, על תפריט, שיטת תזונה או הנחיות תזונתיות שאנחנו מאמינים בהם, או שקיבלנו מרופא או מטפל, או קראנו אודותיהם במקום כלשהו ואימצנו לחיינו.
אך מתקיים גם פחד שמא אם נרפה מהתפריט המומלץ – נידרדר לתוצאות גופניות בלתי רצויות (כמו השמנה או דווקא הרזיה מוגזמת, השלכות גופניות לא בריאות למיניהן שעל מנת למנוע אותן אימצנו תזונה מסוימת ועוד).
במקביל אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו חלק מההנאה הטבעית מהאכילה.
ברוב המקרים קשה לנו לשמור באדיקות ולאורך זמן על כללים תזונתיים ממקור חיצוני, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו במאבקים בלתי פוסקים בין הדחפים והחשקים לאכילה לבין הרצון לשמור על תזונה בריאה או על המשקל.
המצב השני אם כך, מתבטא במאבקים בלתי פוסקים בין רצונות מנוגדים: רצון לאכילה ורצון לדבוק בעקרונות תזונתיים או בדיאטה מסוימת, מאבק בו האוכל הוא האויב, וכוח הרצון החזק שלנו מזין כוונות מנוגדות שפועלות זו כנגד זו ותוקעות אותנו.
כתוצאה מכך, אנחנו עלולים לחוש תמיד שיצאנו בהפסדנו: אם נכנענו לדחף לאכול – הרי שנכשלנו בדיאטה, ואנחנו חוששים מההשלכות, ואם הצלחנו לשמור על התפריט והעקרונות – איבדנו את ההנאה.
הריפוי לכך הוא הרפיה מעקרונות נוקשים וחיצוניים – אך לא על מנת לתת לדחף האכילה לנצח אותנו, אלא כדי להתבונן ולמצוא את דרך התזונה הנכונה לנו מבפנים.
 
חמלה, קבלה עצמית והיכרות מעמיקה יותר עם עצמנו
בדרך ללמוד להקשיב לעצמנו, יהיו פעמים בהן לא נצליח, אשר מזמנות מקום לחמלה וליכולת לקבל את עצמנו באהבה גם במצבים אלו, לאהוב את עצמנו באנושיותנו.
ראוי לציין שמצבי הטונוס וההרפיה עשויים להופיע בדרכים מורכבות ושונות, למשל יכול להיות שאנחנו בטונוס יתר בכל הנוגע למשימות החיים, ודווקא בהרפיית יתר בכל מה שקשור לאכילה.
במקרה זה, חיינו עמוסים ומלאים בדרשנות עצמית וסטרס, ואת הצורך להרפות אנחנו פורקים באכילה בלתי מבוקרת.
ייתכן שדווקא באכילה אנחנו מקפידים מאוד, ונמצאים אולי בבקרת יתר על עצמנו, בטונוס מוגזם, מבלי ליהנות מזה ממש, אבל בחיים קשה לנו להגשים את עצמנו, ונדמה שההצלחה בשמירה על תזונה או משקל נכונים יכולים כביכול להוות תחליף למימוש אמתי.
בגלל המורכבות והשונות בינינו, יש מקום וחשיבות להיכרות אותנטית ומעמיקה עם מה שמניע אותנו, אלו צרכים קיימים בתוכנו שאולי אינם מקבלים מענה, מה מפעיל אותנו או תוקע – בחיים ובהרגלי האכילה גם יחד.
 
הכוונה מאפשרת להתבונן לעומק ולרפא את עצמנו מהשורש
התבוננות עמוקה מאפשרת מתן מענה לצורך העומק במקום רק סיפוק מידי ושטחי.
איננו רוצים להסתפק בתחליפים, הרי, והם גם לא באמת מספקים או נותנים לנו מנוח, אלא מופיעים בגלים שמתחלפים זה בזה ללא הרף.
הכוונה – אמנם מגבילה אותנו שלא לאכול  (או לפעול) אימפולסיבית ומיד, אבל מעניקה לנו מתנה בכך שהיא מאפשרת להשהות את הדחף המידי על מנת להתבונן.
ההתבוננות יכולה להיות מתנה במיוחד כשהיא מלווה בהענקת חופש לעצמנו – החירות והנכונות המיטיבה להיענות לכל צורך עמוק שיעלה במהלך ההתבוננות, ולהעניק לעצמנו כל סוג של מזון (מזון אכיל או מזון רגשי)  שנרגיש שאנחנו זקוקות לו.