ריפוי חרדה קיומית ואי נחת באמצעות אהבה לעצמנו - וההשפעות על התזונה

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>ריפוי חרדה קיומית ואי נחת באמצעות אהבה לעצמנו - וההשפעות על התזונה
ריפוי חרדה קיומית ואי נחת באמצעות אהבה לעצמנו
וההשפעות שיש לכך על התזונה
אכילה רגשית שמקשה להקשיב לעצמנו עשויה לנבוע מצרכים רגשיים שונים, וזאת בין אם הקושי בהקשבה נמשך לרגעים רבים או מעטים, לתקופות קצרות או ארוכות יותר.
לרוב, המשותף לצרכים הרגשיים שמעוררים אכילה רגשית – נשען על חרדה קיומית סמויה, שנמצאת בעומקה המוכחש של הנפש.
חרדה ואי נחת אלו מקורם לרוב בחוסר קבלה של עצמנו, קודם כל ובמרבית המקרים, וגם היעדר קבלה כלפי אחרים ושל המציאות.
 
היכולת שלנו לקבל את עצמנו מצטמצמת על פי תנאים והגבלות שונים, שאימצנו בתקופות שונות בחיינו ובעקבות חוויות אישיות.
הצורך שנוצר – לעמוד בתנאים הפנימיים הללו, כדי להרגיש ראויים לאהבה בעיניי עצמנו, מייצר מאמץ תמידי, מתח של פחד מכישלון וגם הגנתיות על הדימוי העצמי שלנו במערכות היחסים השונות.
יכולתנו לקבל אחרים הופכת למאתגרת ככל שאותם האחרים קרובים לנו, ככל שאנו תולים בהם ציפיות, ומשליכים עליהם רצונות ומאוויים עמוקים.
ככל שמדובר באדם בו יש לנו יותר תלות – עשוי להיות לנו קשה יותר לקבל את חסרונותיו.
זאת מפני שחסרונות אלו מסכנים את המילוי הרגשי שאותו אדם אמור לספק לנו, על פי הציפיות שפיתחנו, בין אם זה בן זוג, ילד שלנו, אחד ההורים או חברה קרובה.
אותו אחר פוגע בחסרונותיו בשלמות ובאיכות של מה שאנחנו מצפים (ולעתים דורשים) לקבל ממנו.
היכולת שלנו לקבל את המציאות, היא אולי הכי מאתגרת ורחבה, כי כל חוויה והתנסות, עם עצמנו, עם אחרים, עם שיעורי החיים – הם חלק ממציאות חיינו.
המאבק במציאות כשלעצמו, ההיאחזות ברצונות, מעוררים מגוון רגשות עכורים, כמו פחד מכישלון, לחץ ומתח של ציפייה, אכזבה כשדברים יוצאים אחרת ממה שציפינו, דאגת יתר למימוש התנאים הדמיוניים והטבעיים שאנחנו ממציאים לאושרנו.
 
כשאנחנו במאבק עם החיים, עם עצמנו, עם חלק בנו (הבטן, הישבן, קמטי העור או בכלל חלק באישיות ובאופי שלנו( - נוצר מתח פנימי גבוה.
מתח זה מצריך הסחות דעת ונחמה, דרכים לפרוק את עומס הרגשות העכורים שנלווים ולהפיג את החרדה הקיומית.
אכילה רגשית באה פעמים רבות למלא את הצרכים האלה, יהיו אשר יהיו מושאי המאבק שלנו (מאבק בעצמי או באחר, במציאות או בחלקים בגוף שלי ועוד).
 
הקשבה היא חלופה למאבק.
התובנה שהחיים מיועדים ללמד אותנו, שכל צעד מראה לנו את הדרך, שהמציאות ספוגה באהבתו של אלוהים – כל אלה ממחישים לנו למה חשוב כל כך להקשיב!
שמבא נפספס את הסימנים והשיעורים החיוניים שאלוהים נותן על דרכנו.
אלו מוטמעים בגוף עצמו – שיכול לספר לנו אם נקשיב לו, מה עושה לו טוב, כשאנחנו אוכלים, נעים, שותים ושוכנים בתוכו.
הגוף יכול גם לספר לנו הרבה אודות התזונה שמיטיבה אתנו וזו שמזיקה לנו, ממש כפי שהחיים עצמם מראים לנו מהם הפעולות והצעדים שאנחנו עושים שמיטיבים אתנו ועם אחרים, ומה מהם מזיק דווקא.
הסימנים והשיעורים מוטמעים במציאות עצמה. למעשה, גם האנשים עמם אנו מקיימים קשרים אישיים משקפים לנו, במודע או שלא במודע, מה מיטיב, אתנו ואתם, ומה פחות, או פוגע, הורס ומפרק.
אכילה מתוך רגשות אשמה, שנאה עצמית, בניסיון לשכך זעם – טוענת את המזון ומשפיעה על מערכת העיכול ועל הגוף כולו בצורה גרועה בהרבה מאשר מזון שאינו בריא  (מתועש, עתיר שומנים מזיקים, פחמימות ריקות, דל בערכים תזונתיים וכדומה).
 
החיבור הפנימי לאהבה עצמית,
זו שאנו מהקיום הרוחני המחובר, פיסת אלוה שבקרבנו, רוחשים לעצמנו – האנושיים והבלתי מושלמים,
זה מה שיכול לרפא את החרדה הקיומית.
כשאנחנו מפנימים, מטמיעים ומתחברים לעומק, ביציבות שורשית לידיעה שאנחנו אהובות ואהובים על ידי אלוהים, על ידי הנשמה שאנחנו, על ידי השכינה, והחיים – אז הכל מתאפשר:
מתאפשר לנו לקבל את עצמנו, לקבל את האחרים, לקבל את המציאות.
ולהכיל את המציאות, את עצמנו ואת רגשותינו מול חוויות החיים.
ואז אנחנו יכולים להקשיב.
כי מתוך חרדה ודחף פנימי מתמיד להסחות דעת מהמציאות ולפעילויות מרגיעות כמו אכילה רגשית והתמכרויות שונות – קשה מאוד להתפנות להקשיב.  
להקשיב – לעצמנו, לגוף, לבטן וגם ללב, וכן לאחרים, לחיים עצמם ולאלוהים המדבר אלינו מבעדם.
 
תחילה, עלינו להזין את עצמנו באהבה לעצמי כמו שאני – על אי השלמות שבי, לעצמי השלם, על כל חלקיו, ולהיענות לעצמנו.
אם נמנענו, למשל, זמן רב ממזונות אהובים, מתוך מערכת יחסים כוחנית עם עצמנו ודיאטות – ייטיב אתנו תחילה לאפשר לעצמנו לשבור את האיסורים ולאכול מה שנפשנו כמהה לו, לפני שאנחנו ממשיכים למקום חדש של הקשבה למה הגוף שלי זקוק.
כמובן, רצוי לשים לב להישאר במקום של התרת הרסן של המודעות תזונתית, עד למצב בו הצורך הנפשי להרגיש שמותר לי ושאני לא מענישה (או מעניש) את עצמי מתמלא,
ולא לגלוש מבלי משים למקום בו אני ממשיך לאכול אימפולסיבית ואוטומטית  כל מה שבא לי, מתוך אשליה, סמויה או גלויה, שזה מה שיביא לי אושר וימלא כל צורך רגשי, ירגיע כל אי נחת, יפחית כל חרדה.
היכולת לקבל את עצמנו באי שלמותנו האנושית ומכמירת הלב ולאהוב את עצמנו באמת – היא הזנה אמתית, מרפאת ובונה.
כשאנחנו יודעים ויודעות בלב שאנחנו אוהבים אהבה עמוקה, שאינה תלויה באדם בשר ודם, ונובעת מאלוהים בשמיים ומשכינתו שעל פני האדמה ובתוכה –
הידיעה הזו מעניקה לנו יציבות, מחברת אותנו למי שאנחנו באמת, נוטעת אותנו בקרקע.
ואז אפשר לפתוח את הלב ללא פחד,
לאכול שלא מתוך חרדה ואשמה,
להקשיב ללב ולגוף,
להקשיב ברגישות קליטה לכל הסימנים והשיעורים,
שדרך גופנו, רגשותינו, יקירנו וחוויות חיינו.
 
תרגול מעשי
להקשיב באהבה לעצמנו ביומיום – להתבונן ולהיות בהכלה כלפי כל מה שעולה, בין אם הצלחתי להיות בהיענות למה שהגוף שלי זקוק באמת – או שאכלתי באופן אוטומטי, כפייתי, לא בריא או לא מווסת.
כי להקשיב ולהיענות למה שהגוף זקוק באמת, זו קודם כל מיומנות נרכשת, שמצריכה מאתנו סבלנות ורגישות כדי לפתח אותה.
וגם, בגלל שזו באמת גישה של אהבה לעצמנו, זו פעולה אוהבת להקשיב לעצמי ולצרכי גופי.
לא רק בתנאי שאצליח לאכול את מה שההקשבה מגלה לי שאני זקוק או זקוקה לו, או רק אם אפסיק לאכול דברים שמזיקים לי,
אלא להפסיק להתנות תנאים להקשבה ולקבלה שלי את עצמי, ולחדול מלשפוט את עצמי –
להקשיב לעצמי באהבה ומתוך קבלה בכל רגע, ובפרט ברגעי אכילה או רעב.
 
שאלות:
  • מה ההבדל בין מאבק במציאות לבין חוויה של רצון עצמי וחיובי, שבכל זאת לפעמים מאיר על פער בין המצוי לרצוי? הרי רצונות וחזונות שונים, בדרך כלל, מהמצוי, ומעוררים אותנו לעשייה וליצירה, שמגשימות את החלום, המטרה או החזון.... איפה זה הופך למאבק? וכיצד זה מתבטא בהזנת עצמנו באהבה?
 
תשובה: ההבדל הוא תחושת הכפייתיות, המתח והחרדה שמתלווים למאבק, בשונה מההשראה, התרוממות הרוח והשמחה שנלווים לרצון חיובי ויצירתי.
בנוסף, חרדה קיומית מייצרת אינספור רצונות קטנים וחשקים ארעיים, שעולים וטורדים את התודעה בכל רגע כמעט, ואשר להם עצמם אין חשיבות משמעותית (למרות שברגע האמת אנחנו יכולים מאוד להיאחז בהם ולהאדיר אותם).
ואז ישנה תחושה מתמדת של אי נחת וחוסר שביעות רצון, כשרצון רודף רצון, וחשק רגעי מתחלף במהירות בזה שמגיע אחריו.
סימנים אלו עשויים להצביע על כך שזה הזמן לעצור, להתבונן על המצב שלי כאן ועכשיו כפי שאני, ולהכיל אותו, מבלי להתאמץ לספק עוד ועוד חשקים ורצונות, שאמורים להסיח את דעתי מתחושות כמו ריקנות, חוסר סיפוק ונחת.
מבלי להיאחז בדימוי גוף מדומיין או מאומץ ממסרים במדיה, או בכל דימוי עצמי אחר (של גבר עשיר ומצליח, של אמא מושלמת, וכן הלאה), ולשאוף אליו כדי שאז אוכל לאהוב את עצמי.
מעצם ההכלה והקלה של עצמי ושל המצב כאן ועכשיו כפי שהם – יכולה להגיע נחת, ולהפציע שלווה עמוקה.     
 
  • האם אפשר לקבל הנחיות ברורות יותר לתרגול מעשי שנוגע לתזונה עצמה?
תשובה: אפשר לאפשר לתהליך להתרחש באופן ספונטני והדרגתי, ומי שמרגיש צורך בכך ניתן גם לחלק לשלבים שתחומים בזמן.
השלב הראשון הוא להקשיב לעצמנו באהבה, במניעים השונים והרגשיים שדוחפים אותנו לאכול ברגעים שונים במהלך היום (ולעתים גם הלילה), ולציין לעצמנו, לראות את זה.
אפשר לבטא את מה שאנחנו רואים במילים, במחשבה או בכתב, ולהבין יותר טוב את הצרכים הרגשיים  והגופניים שלנו.
לאחר מכן, בשלב הבא, ניתן להתכוונן להשהות את התגובה הדחפית האוטומטית לאכול, ובמרווח הזמן שנותר לשאול את עצמי למה אני זקוק/ה עכשיו באמת.
הנשימה ועצימת עיניים לכמה רגעים עשויות לסייע להשהיית התגובה האוטומטית, והחזרת תשומת הלב פנימה, להתבוננות אמתית ועמוקה בהזדקקות שלי ברגע זה.
הזדקקות יכולה להיות בכלל לשתייה ולא למזון,
יכולה להיות למזון באיכויות שונות (לח ועסיסי או יבש, קר וטרי או חם ומבושל, מלוח, מתוק, מר, חמוץ או חריף, מתובל וחזק בטעמיו או עדין ונייטרלי, מזון פחמימתי או חלבוני, סיבים תזונתיים, בעל מרקם גס ולעיס או רך ומלטף ועוד).
הזדקקות יכולה להיות גם אחרת, למשל צורך בשקט, במנוחה, בהפוגה, חוסר אנרגיה פיזית
וגם רגשית, כמו צורך בנחמה, בשיכוך כעס ועצבנות, בהפגת ריקנות ושעמום,
ובעומק כמעט תמיד נמצא הזדקקות עצומה לאהבה, להרגיש אהובה או אהוב, על ידי עצמנו, על ידי אחרים.   
בשלב הבא, ניתן למצוא דרכים למילוי צרכים והזדקקויות,
חלק מהם מידיים: אני זקוקה בכלל לשתייה, אז אשתה כוס מים,
אני זקוק לשקט, אז אצא לטיול לבדי בחוץ בשקט עם עצמי.
אחרים מצריכים היערכות, בעיקר אם הם חוזרים על עצמם:
אני זקוקה למזון בעל איכויות אחרות בכלל ממה שיש לי בבית, אז אערוך קניות בהתאם.
אני זקוק לדרכים אחרות להירגע מלבד אכילה, ואחפש כאלה: אם זה במדיטציה, בקריאה, בהקשבה למוסיקה או נגינה, בפעילות גופנית, בקיום יחסי מין.
לעומק, אולי אנסה למצוא את הסיבות העמוקות שיוצרות את חוסר הרוגע שאני חווה, ואראה כיצד להפחית סטרס, ובעיקר להיות בקבלה והכלה רחבות יותר כלפי עצמי, כלפי אחרים וכלפי החיים.
עומק הריפוי טמון במציאת הדרך למלא את ההזדקקות הכי חשובה ופנימית, ההזדקקות לאהבה, ולהזין את עצמנו באהבה שאנו כה זקוקות וזקוקים לה.
מדובר על תהליך שמאפשר שינוי עמוק והדרגתי, שבסופו נוכל להיות הרבה יותר בשלווה, נחת ובאהבה כלפי עצמנו, וממילא הגוף יגיע למצב בריא ולמראה מחמיא, טבעי והרמוני כתוצאה מכך.
   
 
ריפוי חרדה קיומית ואי נחת באמצעות אהבה לעצמנו
וההשפעות שיש לכך על התזונה
אכילה רגשית שמקשה להקשיב לעצמנו עשויה לנבוע מצרכים רגשיים שונים, וזאת בין אם הקושי בהקשבה נמשך לרגעים רבים או מעטים, לתקופות קצרות או ארוכות יותר.
לרוב, המשותף לצרכים הרגשיים שמעוררים אכילה רגשית – נשען על חרדה קיומית סמויה, שנמצאת בעומקה המוכחש של הנפש.
חרדה ואי נחת אלו מקורם לרוב בחוסר קבלה של עצמנו, קודם כל ובמרבית המקרים, וגם היעדר קבלה כלפי אחרים ושל המציאות.
 
היכולת שלנו לקבל את עצמנו מצטמצמת על פי תנאים והגבלות שונים, שאימצנו בתקופות שונות בחיינו ובעקבות חוויות אישיות.
הצורך שנוצר – לעמוד בתנאים הפנימיים הללו, כדי להרגיש ראויים לאהבה בעיניי עצמנו, מייצר מאמץ תמידי, מתח של פחד מכישלון וגם הגנתיות על הדימוי העצמי שלנו במערכות היחסים השונות.
יכולתנו לקבל אחרים הופכת למאתגרת ככל שאותם האחרים קרובים לנו, ככל שאנו תולים בהם ציפיות, ומשליכים עליהם רצונות ומאוויים עמוקים.
ככל שמדובר באדם בו יש לנו יותר תלות – עשוי להיות לנו קשה יותר לקבל את חסרונותיו.
זאת מפני שחסרונות אלו מסכנים את המילוי הרגשי שאותו אדם אמור לספק לנו, על פי הציפיות שפיתחנו, בין אם זה בן זוג, ילד שלנו, אחד ההורים או חברה קרובה.
אותו אחר פוגע בחסרונותיו בשלמות ובאיכות של מה שאנחנו מצפים (ולעתים דורשים) לקבל ממנו.
היכולת שלנו לקבל את המציאות, היא אולי הכי מאתגרת ורחבה, כי כל חוויה והתנסות, עם עצמנו, עם אחרים, עם שיעורי החיים – הם חלק ממציאות חיינו.
המאבק במציאות כשלעצמו, ההיאחזות ברצונות, מעוררים מגוון רגשות עכורים, כמו פחד מכישלון, לחץ ומתח של ציפייה, אכזבה כשדברים יוצאים אחרת ממה שציפינו, דאגת יתר למימוש התנאים הדמיוניים והטבעיים שאנחנו ממציאים לאושרנו.
 
כשאנחנו במאבק עם החיים, עם עצמנו, עם חלק בנו (הבטן, הישבן, קמטי העור או בכלל חלק באישיות ובאופי שלנו( - נוצר מתח פנימי גבוה.
מתח זה מצריך הסחות דעת ונחמה, דרכים לפרוק את עומס הרגשות העכורים שנלווים ולהפיג את החרדה הקיומית.
אכילה רגשית באה פעמים רבות למלא את הצרכים האלה, יהיו אשר יהיו מושאי המאבק שלנו (מאבק בעצמי או באחר, במציאות או בחלקים בגוף שלי ועוד).
 
הקשבה היא חלופה למאבק.
התובנה שהחיים מיועדים ללמד אותנו, שכל צעד מראה לנו את הדרך, שהמציאות ספוגה באהבתו של אלוהים – כל אלה ממחישים לנו למה חשוב כל כך להקשיב!
שמבא נפספס את הסימנים והשיעורים החיוניים שאלוהים נותן על דרכנו.
אלו מוטמעים בגוף עצמו – שיכול לספר לנו אם נקשיב לו, מה עושה לו טוב, כשאנחנו אוכלים, נעים, שותים ושוכנים בתוכו.
הגוף יכול גם לספר לנו הרבה אודות התזונה שמיטיבה אתנו וזו שמזיקה לנו, ממש כפי שהחיים עצמם מראים לנו מהם הפעולות והצעדים שאנחנו עושים שמיטיבים אתנו ועם אחרים, ומה מהם מזיק דווקא.
הסימנים והשיעורים מוטמעים במציאות עצמה. למעשה, גם האנשים עמם אנו מקיימים קשרים אישיים משקפים לנו, במודע או שלא במודע, מה מיטיב, אתנו ואתם, ומה פחות, או פוגע, הורס ומפרק.
אכילה מתוך רגשות אשמה, שנאה עצמית, בניסיון לשכך זעם – טוענת את המזון ומשפיעה על מערכת העיכול ועל הגוף כולו בצורה גרועה בהרבה מאשר מזון שאינו בריא  (מתועש, עתיר שומנים מזיקים, פחמימות ריקות, דל בערכים תזונתיים וכדומה).
 
החיבור הפנימי לאהבה עצמית,
זו שאנו מהקיום הרוחני המחובר, פיסת אלוה שבקרבנו, רוחשים לעצמנו – האנושיים והבלתי מושלמים,
זה מה שיכול לרפא את החרדה הקיומית.
כשאנחנו מפנימים, מטמיעים ומתחברים לעומק, ביציבות שורשית לידיעה שאנחנו אהובות ואהובים על ידי אלוהים, על ידי הנשמה שאנחנו, על ידי השכינה, והחיים – אז הכל מתאפשר:
מתאפשר לנו לקבל את עצמנו, לקבל את האחרים, לקבל את המציאות.
ולהכיל את המציאות, את עצמנו ואת רגשותינו מול חוויות החיים.
ואז אנחנו יכולים להקשיב.
כי מתוך חרדה ודחף פנימי מתמיד להסחות דעת מהמציאות ולפעילויות מרגיעות כמו אכילה רגשית והתמכרויות שונות – קשה מאוד להתפנות להקשיב.  
להקשיב – לעצמנו, לגוף, לבטן וגם ללב, וכן לאחרים, לחיים עצמם ולאלוהים המדבר אלינו מבעדם.
 
תחילה, עלינו להזין את עצמנו באהבה לעצמי כמו שאני – על אי השלמות שבי, לעצמי השלם, על כל חלקיו, ולהיענות לעצמנו.
אם נמנענו, למשל, זמן רב ממזונות אהובים, מתוך מערכת יחסים כוחנית עם עצמנו ודיאטות – ייטיב אתנו תחילה לאפשר לעצמנו לשבור את האיסורים ולאכול מה שנפשנו כמהה לו, לפני שאנחנו ממשיכים למקום חדש של הקשבה למה הגוף שלי זקוק.
כמובן, רצוי לשים לב להישאר במקום של התרת הרסן של המודעות תזונתית, עד למצב בו הצורך הנפשי להרגיש שמותר לי ושאני לא מענישה (או מעניש) את עצמי מתמלא,
ולא לגלוש מבלי משים למקום בו אני ממשיך לאכול אימפולסיבית ואוטומטית  כל מה שבא לי, מתוך אשליה, סמויה או גלויה, שזה מה שיביא לי אושר וימלא כל צורך רגשי, ירגיע כל אי נחת, יפחית כל חרדה.
היכולת לקבל את עצמנו באי שלמותנו האנושית ומכמירת הלב ולאהוב את עצמנו באמת – היא הזנה אמתית, מרפאת ובונה.
כשאנחנו יודעים ויודעות בלב שאנחנו אוהבים אהבה עמוקה, שאינה תלויה באדם בשר ודם, ונובעת מאלוהים בשמיים ומשכינתו שעל פני האדמה ובתוכה –
הידיעה הזו מעניקה לנו יציבות, מחברת אותנו למי שאנחנו באמת, נוטעת אותנו בקרקע.
ואז אפשר לפתוח את הלב ללא פחד,
לאכול שלא מתוך חרדה ואשמה,
להקשיב ללב ולגוף,
להקשיב ברגישות קליטה לכל הסימנים והשיעורים,
שדרך גופנו, רגשותינו, יקירנו וחוויות חיינו.
 
תרגול מעשי
להקשיב באהבה לעצמנו ביומיום – להתבונן ולהיות בהכלה כלפי כל מה שעולה, בין אם הצלחתי להיות בהיענות למה שהגוף שלי זקוק באמת – או שאכלתי באופן אוטומטי, כפייתי, לא בריא או לא מווסת.
כי להקשיב ולהיענות למה שהגוף זקוק באמת, זו קודם כל מיומנות נרכשת, שמצריכה מאתנו סבלנות ורגישות כדי לפתח אותה.
וגם, בגלל שזו באמת גישה של אהבה לעצמנו, זו פעולה אוהבת להקשיב לעצמי ולצרכי גופי.
לא רק בתנאי שאצליח לאכול את מה שההקשבה מגלה לי שאני זקוק או זקוקה לו, או רק אם אפסיק לאכול דברים שמזיקים לי,
אלא להפסיק להתנות תנאים להקשבה ולקבלה שלי את עצמי, ולחדול מלשפוט את עצמי –
להקשיב לעצמי באהבה ומתוך קבלה בכל רגע, ובפרט ברגעי אכילה או רעב.
 
שאלות:
  • מה ההבדל בין מאבק במציאות לבין חוויה של רצון עצמי וחיובי, שבכל זאת לפעמים מאיר על פער בין המצוי לרצוי? הרי רצונות וחזונות שונים, בדרך כלל, מהמצוי, ומעוררים אותנו לעשייה וליצירה, שמגשימות את החלום, המטרה או החזון.... איפה זה הופך למאבק? וכיצד זה מתבטא בהזנת עצמנו באהבה?
 
תשובה: ההבדל הוא תחושת הכפייתיות, המתח והחרדה שמתלווים למאבק, בשונה מההשראה, התרוממות הרוח והשמחה שנלווים לרצון חיובי ויצירתי.
בנוסף, חרדה קיומית מייצרת אינספור רצונות קטנים וחשקים ארעיים, שעולים וטורדים את התודעה בכל רגע כמעט, ואשר להם עצמם אין חשיבות משמעותית (למרות שברגע האמת אנחנו יכולים מאוד להיאחז בהם ולהאדיר אותם).
ואז ישנה תחושה מתמדת של אי נחת וחוסר שביעות רצון, כשרצון רודף רצון, וחשק רגעי מתחלף במהירות בזה שמגיע אחריו.
סימנים אלו עשויים להצביע על כך שזה הזמן לעצור, להתבונן על המצב שלי כאן ועכשיו כפי שאני, ולהכיל אותו, מבלי להתאמץ לספק עוד ועוד חשקים ורצונות, שאמורים להסיח את דעתי מתחושות כמו ריקנות, חוסר סיפוק ונחת.
מבלי להיאחז בדימוי גוף מדומיין או מאומץ ממסרים במדיה, או בכל דימוי עצמי אחר (של גבר עשיר ומצליח, של אמא מושלמת, וכן הלאה), ולשאוף אליו כדי שאז אוכל לאהוב את עצמי.
מעצם ההכלה והקלה של עצמי ושל המצב כאן ועכשיו כפי שהם – יכולה להגיע נחת, ולהפציע שלווה עמוקה.     
 
  • האם אפשר לקבל הנחיות ברורות יותר לתרגול מעשי שנוגע לתזונה עצמה?
תשובה: אפשר לאפשר לתהליך להתרחש באופן ספונטני והדרגתי, ומי שמרגיש צורך בכך ניתן גם לחלק לשלבים שתחומים בזמן.
השלב הראשון הוא להקשיב לעצמנו באהבה, במניעים השונים והרגשיים שדוחפים אותנו לאכול ברגעים שונים במהלך היום (ולעתים גם הלילה), ולציין לעצמנו, לראות את זה.
אפשר לבטא את מה שאנחנו רואים במילים, במחשבה או בכתב, ולהבין יותר טוב את הצרכים הרגשיים  והגופניים שלנו.
לאחר מכן, בשלב הבא, ניתן להתכוונן להשהות את התגובה הדחפית האוטומטית לאכול, ובמרווח הזמן שנותר לשאול את עצמי למה אני זקוק/ה עכשיו באמת.
הנשימה ועצימת עיניים לכמה רגעים עשויות לסייע להשהיית התגובה האוטומטית, והחזרת תשומת הלב פנימה, להתבוננות אמתית ועמוקה בהזדקקות שלי ברגע זה.
הזדקקות יכולה להיות בכלל לשתייה ולא למזון,
יכולה להיות למזון באיכויות שונות (לח ועסיסי או יבש, קר וטרי או חם ומבושל, מלוח, מתוק, מר, חמוץ או חריף, מתובל וחזק בטעמיו או עדין ונייטרלי, מזון פחמימתי או חלבוני, סיבים תזונתיים, בעל מרקם גס ולעיס או רך ומלטף ועוד).
הזדקקות יכולה להיות גם אחרת, למשל צורך בשקט, במנוחה, בהפוגה, חוסר אנרגיה פיזית
וגם רגשית, כמו צורך בנחמה, בשיכוך כעס ועצבנות, בהפגת ריקנות ושעמום,
ובעומק כמעט תמיד נמצא הזדקקות עצומה לאהבה, להרגיש אהובה או אהוב, על ידי עצמנו, על ידי אחרים.   
בשלב הבא, ניתן למצוא דרכים למילוי צרכים והזדקקויות,
חלק מהם מידיים: אני זקוקה בכלל לשתייה, אז אשתה כוס מים,
אני זקוק לשקט, אז אצא לטיול לבדי בחוץ בשקט עם עצמי.
אחרים מצריכים היערכות, בעיקר אם הם חוזרים על עצמם:
אני זקוקה למזון בעל איכויות אחרות בכלל ממה שיש לי בבית, אז אערוך קניות בהתאם.
אני זקוק לדרכים אחרות להירגע מלבד אכילה, ואחפש כאלה: אם זה במדיטציה, בקריאה, בהקשבה למוסיקה או נגינה, בפעילות גופנית, בקיום יחסי מין.
לעומק, אולי אנסה למצוא את הסיבות העמוקות שיוצרות את חוסר הרוגע שאני חווה, ואראה כיצד להפחית סטרס, ובעיקר להיות בקבלה והכלה רחבות יותר כלפי עצמי, כלפי אחרים וכלפי החיים.
עומק הריפוי טמון במציאת הדרך למלא את ההזדקקות הכי חשובה ופנימית, ההזדקקות לאהבה, ולהזין את עצמנו באהבה שאנו כה זקוקות וזקוקים לה.
מדובר על תהליך שמאפשר שינוי עמוק והדרגתי, שבסופו נוכל להיות הרבה יותר בשלווה, נחת ובאהבה כלפי עצמנו, וממילא הגוף יגיע למצב בריא ולמראה מחמיא, טבעי והרמוני כתוצאה מכך.