להזין את עצמך באהבה: איך להקשיב ולהיענות לצרכים האמתיים שלך?

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>להזין את עצמך באהבה: איך להקשיב ולהיענות לצרכים האמתיים שלך?
להזין את עצמך באהבה: איך להקשיב ולהיענות לצרכים האמתיים שלך?
מלידתנו אנחנו מיועדים לקבל מזון ולהיות מוזנים באהבה.
חוויית ההנקה והיצר האימהי שמתלווה אליה, מכוונים לאהבה ולהזנה אוהבת.
חוויית ההזנה האימהית האוהבת, מאפשרת לאימא לתת ולתינוק לקבל, אוכל ומגע, אהבה ואישור לקיומם, שתיה והחזקה, והיבטים רבים נוספים שכרוכים יחד.
באופן טבעי וראשוני כרוכים כך הצרכים כולם וההתמלאות שלהם יחד, וכך האכילה הראשונה של כל אדם בחייו היא רגשית, במובן החיובי של המילה.
 
בהדרגה, בחודשי חייו הראשונים של כל תינוק או תינוקת, מתחילים הצרכים השונים להתפצל ולקבל קיום נפרד ועצמאי לכל אחד.
אט אט נוצרת האבחנה בין רעב ומצא גופניים לבין רגשיים, בין צורך במגע וקירבה לבין הצורך להיות מוזן.
 
 
כשהאימא קשובה היא מתחקה אחר הסימנים שמראה לה התינוקת.
סבלנותה והדחף להבין את צרכיה של התינוקת מניע אותה, והיא לומדת להבדיל בין צרכיה השונים של התינוקת, ולהיענות אליהם באופן ייחודי ושונה, כך שצורך באכילה נענה על ידי הזנה, וצורך בקירבה נענה על ידי חיבוק ומגע פיזי ומגע של לב אל לב.
וישנם גם צרכים נוספים,  כבר מגיל הינקות: צורך בעניין נענה בגירויים, הצורך בחברה ובשיקוף הנראות שלי נענה במבט הרואה הנשלח אליי מאימא, הצורך בתנועה ובזרימה נענה בטיול, וכך הלאה.
 
לעתים קרובות זה לא מתאפשר, לאימא עשוי להיות קשה להקשיב.
קשה לה להקשיב גם בגלל שהיא טרודה, עסוקה ומוסחת לאור עומס החיים בתקופתנו, וריבוי הסחות הדעת כתוצאה מקצב חיים גבוה מהטבעי, ומהשפעות של המדיה והתקשורת האלקטרונית.
לאימא קשה להקשיב גם מכיוון שאם היא לא קשובה לעצמה, אז היא לא ממש יודעת את הדרך הזו של להקשיב ולהיענות ואת החסד שגלום בה.
חוסר קשב מספק לצד חרדה של האימא מפני מחסור, יחד עם רגשות אשמה כתוצאה מהציפיות העצומות והבלתי ריאליות שתולה החברה באם, בכל אם, עשויים להוביל אימהות רבות לדחוף את השד או את הבקבוק על כל בכי של התינוק, תוך דילוג על שלב ההקשבה, ההתחקות אחר הצורך הראשוני וההיענות אליו.
 
זה השורש המוקדם שעשוי להוביל, בתנאים מסוימים, להפרעות אכילה רגשיות, בהן אנו מנסים לפצות באמצעות אכילה על צרכים רגשיים אחרים ומגוונים.
השורש הזה הוא משותף להתמכרויות נוספות בהן אנו מנסים באמצעות חומר או הרגל ממכר לענות באופן אחד, יחיד, מידי ומספק, על מגוון רחב של הזדקקויות.
 
הקושי להקשיב להזדקקויות הפנימיות בתוכנו מחריף ככל שתשומת הלב שלנו מוסחת ונמשכת ומוסטת יותר ויותר כלפי חוץ:
במקום להקשיב לגוף שלנו מבפנים, אנחנו מתבוננות על השיקוף החיצוני שלו במראה.
במקום להקשיב לעצמנו, אנחנו משוות לאחרות ולאחרים,
הן בדימוי הגוף והן באספקטים נוספים, הנחשבים בעינינו ועל פי הנורמות החברתיות המקובלות למוצלחים, כאלו המעידים על מי שמחזיק בהם כמוצלחת או מוצלח.
 
המצב הזה יוצר קונפליקט עמוק מאוד: מצד אחד חוויות הינקות ורשמיהן הלא מודעים מובילים אותנו מבפנים להיענות לכל צורך דרך אכילה, באופן פיזי, מספק ומידי.
כאחת הדרכים הנפוצות, אם כי לא היחידה, למצוא פיתרון חומרי, ברור, חד משמעי ומספק לכל צורך או חסר פנימי.
כך, שהדרך שלנו להתמלא הופכת יותר ויותר להיות להתמלא באוכל, ולהיות מלאות.
 
מצד שני, ההשוואה התחרותיות וההישגיות שמניעות אותנו לנסות להיות פעילות, תקתקניות, יאנגיות, בתנועה, וגם: רזות, שריריות, חטובות.
פעילות היתר עשויה להוביל לעייפות ולהדגיש את הצורך להתמלא, שדוחף אותנו באופן טבעי לאכול, בתקופות שבהן אנחנו לחוצות ועמוסות יותר.
ולחלופין להימנע מאוכל כשאנחנו עסוקות ולחוצות יותר, ולהשלים באופן קיצוני ולא מאוזן את החסך והחוסר הפיזי שנוצר בזלילה אחר כך, כאשר הרעב מגיע לסף שנהיה צורם מידיי.
מובן שהרצון להיות רזות וחטובות מניע אותנו להפעיל מניפולציה של הפחתת האכילה על מנת להשיג את המטרה של דימוי הגוף הרצוי, אשר מקדשת את האמצעים בעיניי רובנו.
 
כיצד יוצאים מן המלכודים הללו?
הדרך היא בבסיסה פשוטה מאין כמותה, רכה ונענית ומרפאת:
להקשיב לעצמנו, ללמוד להבחין ולזהות את הצרכים שלנו ולהיענות אליהם.
ואין מקום טוב יותר להתחיל בכך מאשר התזונה.
 
התזונה זו שמגיל ינקות מגלמת את החיבור בין הרגשי לגופני.
 הקשר עם גופנו ודימוי הגוף, הדרך בה אנו נראות בעיני עצמנו, שהיא מקום של אמת בו אנחנו לא יכולות להעמיד פנים, בו אנחנו עומדות אל מול האמת של מה שאנחנו חושבות ואיך שאנו מרגישות כלפי עצמנו.
המקום המרכזי ביותר הוא האדמה, הוא המרכז, מרכז הכובד של גופנו, הוא המעכל ויוצר את אנרגיית החיים שמניעה אותנו מבפנים דרך כל תא ותא.
 
אנחנו יכולות להתחיל מלהתייחס לעצמנו במלוא החמלה והקשב, כמו אימא טובה ומסורה, פנויה ומשוחררת מרגשות אשמה וריצוי של אנשים אחרים, אשר מקשיבה בלב פתוח ובקשב רב ורגיש לתינוקת שלה.
הדחף לאכילה יכול להיות לנו מראה מקום לעיתויים ולרגעים בהם עולים צרכים.
אנחנו יכולות להתחיל מלהקשיב לכל פעם שעולה בנו דחף לאכול ולהתמלא, ולעמוד על קנקנו ולרדת לשורשו, כמו אימא שמקשיבה לבכי של תינוק ושואלת:
האם הוא רעב או צמא?
האם הוא עייף או שמא קר או חם לו?
האם הוא מרגיש לבד וזקוק לתמיכה והגנה, לקירבה או לנחמה? 
האם הוא זקוק לעניין ולגירויים או שמא הוא מוצף בגירויים וזקוק לשקט?
 
על מנת להיות מסוגלות להקשיב בעצמנו עלינו להשהות את הפעולה האוטומטית בעקבות הדחף לאכול.
במרווח הזמן, גם אם הוא קטן, שנוצר ומתרחב בין הדחף לאכול לבין פתיחת המקרר או שליחת היד לקחת אוכל ואכילתו,
 בפער הזה שנוצר ניתן להכניס השבה, חמלה, רכות כלפי עצמנו.
 
חשוב להדגיש ולהבהיר: אנחנו לא משהות את האכילה אחרי הדחף לאכול כדי להפעיל מניפולציה על עצמנו, על מנת שהמספרים במשקל ירדו.
למרות שייתכן ותהיה תוצאה כזאת.
אנחנו מקשיבות לעצמנו כדי להכיר את עצמנו, להיות רגישות ומדויקות יותר בהיענות ובמילוי של הצרכים וההזדקקויות שעולים מתוך תוכנו.
ההיענות אל עצמנו היא דבר נפלא ומלא חסד, היא יכולה ומיועדת להיות מלווה בחמלה ובפתיחות ואהבה כלפי עצמנו והשכנת שלום בינינו לבין עצמנו.
 
למרות היבטים חיוביים אלו, ההרגל הדחפי מושרש  עמוק, כמוהו מופנמים בתוכנו באופן כמעט בלתי ניתן לעקירה דימויי הגוף המקובלים בחברה ואידאל היופי האנושי של תקופתנו.
כך גם מוטמע בנו ההרגל למצוא מענה אחד, יחיד, מהיר ומספק לכל צורך וצורך.
עם זאת, כוחן של האהבה והחמלה כלפי עצמנו יכול להיות גדול יותר מזה של ההרגל, אם נרצה בכך ונשמור על כוונה יציבה ומתמשכת.
ההקשבה לעצמנו היא מסע שמזמן תגליות שונות, לעתים מפתיעות, לעתים מכמירות את הלב ומעוררות חמלה המרפאת את הכאב.
 
לכן, בימים הקרובים, בתקופה הקרובה, נתרגל הקשבה לעצמנו בכל פעם שעולה הדחף לאכול.
האם אני זקוקה למזון או שמא לשתייה?
אולי אני למעשה רוצה הפוגה ומנוחה?
ייתכן שהדחף לאכול נובע מכך שאני זקוקה להרגיע חרדה, או להוריד רמות של לחץ וסטרס.
ייתכן שאני מעניקה לעצמי אכילה כפיצוי של דברים שאני לא מרשה לעצמי לעשות או לחוות, למרות שאני רוצה בהן, או חוויות שאני מאלצת את עצמי לעבור למרות שאני לא רוצה בהן.
ייתכן שדחף לאכול מופיע עקב פתרון שמכסה ומסווה בדידות,
ולעתים הוא משמש כאמצעי להעיר את עצמי ולטעון את עצמי באנרגיה, כאשר רמת הערנות נמוכה.
לפעמים האכילה והדחף לאכול מהווים ניסיון להתגבר על מבוכה.
 
חשוב שנבחין בין כל המצבים השונים כמו אלו, ונהיה מודעים אליהם בזמן אמת כאשר הם מתרחשים ואפילו רצוי ביותר שנלמד להגדיר את הצרכים שלנו במילים בצורה מפורשת, בין אם בכתב או במחשבה, כדי שנוכל לפעול להתמלאותם מתוך התאמה מדויקת.
כך נולדת גישת התזונה האינטואיטיבית והכוונה להזין את עצמנו באהבה, מתוך קשר עם עצמנו והיענות, מתוך תחושה שאנו רוצות ויכולות לאפשר ולהתיר לעצמנו כל שאנו זקוקות לו.
זהו ההפך הגמור של דיאטה בה יש הרבה דברים אסורים, כשאנחנו מונעות מעצמנו היענות לרצונות לחשקים ולעתים אפילו גם לצרכים גופניים.
חשוב שנמצא בתוך תוכנו את המקום בו אנחנו יודעות ויכולת להישען על הידיעה שמה שמיטיב באמת עם הגוף שלנו מיטיב גם עם הנפש שלנו, וממילא מקרין יופי, בריאות והרמוניה רבים, יותר מאלו שניתן להגיע אליהם באמצעות דיאטות והימנעות, צמצום וייסור פנימי.
 
 
 
 
להזין את עצמך באהבה: איך להקשיב ולהיענות לצרכים האמתיים שלך?
מלידתנו אנחנו מיועדים לקבל מזון ולהיות מוזנים באהבה.
חוויית ההנקה והיצר האימהי שמתלווה אליה, מכוונים לאהבה ולהזנה אוהבת.
חוויית ההזנה האימהית האוהבת, מאפשרת לאימא לתת ולתינוק לקבל, אוכל ומגע, אהבה ואישור לקיומם, שתיה והחזקה, והיבטים רבים נוספים שכרוכים יחד.
באופן טבעי וראשוני כרוכים כך הצרכים כולם וההתמלאות שלהם יחד, וכך האכילה הראשונה של כל אדם בחייו היא רגשית, במובן החיובי של המילה.
 
בהדרגה, בחודשי חייו הראשונים של כל תינוק או תינוקת, מתחילים הצרכים השונים להתפצל ולקבל קיום נפרד ועצמאי לכל אחד.
אט אט נוצרת האבחנה בין רעב ומצא גופניים לבין רגשיים, בין צורך במגע וקירבה לבין הצורך להיות מוזן.
 
 
כשהאימא קשובה היא מתחקה אחר הסימנים שמראה לה התינוקת.
סבלנותה והדחף להבין את צרכיה של התינוקת מניע אותה, והיא לומדת להבדיל בין צרכיה השונים של התינוקת, ולהיענות אליהם באופן ייחודי ושונה, כך שצורך באכילה נענה על ידי הזנה, וצורך בקירבה נענה על ידי חיבוק ומגע פיזי ומגע של לב אל לב.
וישנם גם צרכים נוספים,  כבר מגיל הינקות: צורך בעניין נענה בגירויים, הצורך בחברה ובשיקוף הנראות שלי נענה במבט הרואה הנשלח אליי מאימא, הצורך בתנועה ובזרימה נענה בטיול, וכך הלאה.
 
לעתים קרובות זה לא מתאפשר, לאימא עשוי להיות קשה להקשיב.
קשה לה להקשיב גם בגלל שהיא טרודה, עסוקה ומוסחת לאור עומס החיים בתקופתנו, וריבוי הסחות הדעת כתוצאה מקצב חיים גבוה מהטבעי, ומהשפעות של המדיה והתקשורת האלקטרונית.
לאימא קשה להקשיב גם מכיוון שאם היא לא קשובה לעצמה, אז היא לא ממש יודעת את הדרך הזו של להקשיב ולהיענות ואת החסד שגלום בה.
חוסר קשב מספק לצד חרדה של האימא מפני מחסור, יחד עם רגשות אשמה כתוצאה מהציפיות העצומות והבלתי ריאליות שתולה החברה באם, בכל אם, עשויים להוביל אימהות רבות לדחוף את השד או את הבקבוק על כל בכי של התינוק, תוך דילוג על שלב ההקשבה, ההתחקות אחר הצורך הראשוני וההיענות אליו.
 
זה השורש המוקדם שעשוי להוביל, בתנאים מסוימים, להפרעות אכילה רגשיות, בהן אנו מנסים לפצות באמצעות אכילה על צרכים רגשיים אחרים ומגוונים.
השורש הזה הוא משותף להתמכרויות נוספות בהן אנו מנסים באמצעות חומר או הרגל ממכר לענות באופן אחד, יחיד, מידי ומספק, על מגוון רחב של הזדקקויות.
 
הקושי להקשיב להזדקקויות הפנימיות בתוכנו מחריף ככל שתשומת הלב שלנו מוסחת ונמשכת ומוסטת יותר ויותר כלפי חוץ:
במקום להקשיב לגוף שלנו מבפנים, אנחנו מתבוננות על השיקוף החיצוני שלו במראה.
במקום להקשיב לעצמנו, אנחנו משוות לאחרות ולאחרים,
הן בדימוי הגוף והן באספקטים נוספים, הנחשבים בעינינו ועל פי הנורמות החברתיות המקובלות למוצלחים, כאלו המעידים על מי שמחזיק בהם כמוצלחת או מוצלח.
 
המצב הזה יוצר קונפליקט עמוק מאוד: מצד אחד חוויות הינקות ורשמיהן הלא מודעים מובילים אותנו מבפנים להיענות לכל צורך דרך אכילה, באופן פיזי, מספק ומידי.
כאחת הדרכים הנפוצות, אם כי לא היחידה, למצוא פיתרון חומרי, ברור, חד משמעי ומספק לכל צורך או חסר פנימי.
כך, שהדרך שלנו להתמלא הופכת יותר ויותר להיות להתמלא באוכל, ולהיות מלאות.
 
מצד שני, ההשוואה התחרותיות וההישגיות שמניעות אותנו לנסות להיות פעילות, תקתקניות, יאנגיות, בתנועה, וגם: רזות, שריריות, חטובות.
פעילות היתר עשויה להוביל לעייפות ולהדגיש את הצורך להתמלא, שדוחף אותנו באופן טבעי לאכול, בתקופות שבהן אנחנו לחוצות ועמוסות יותר.
ולחלופין להימנע מאוכל כשאנחנו עסוקות ולחוצות יותר, ולהשלים באופן קיצוני ולא מאוזן את החסך והחוסר הפיזי שנוצר בזלילה אחר כך, כאשר הרעב מגיע לסף שנהיה צורם מידיי.
מובן שהרצון להיות רזות וחטובות מניע אותנו להפעיל מניפולציה של הפחתת האכילה על מנת להשיג את המטרה של דימוי הגוף הרצוי, אשר מקדשת את האמצעים בעיניי רובנו.
 
כיצד יוצאים מן המלכודים הללו?
הדרך היא בבסיסה פשוטה מאין כמותה, רכה ונענית ומרפאת:
להקשיב לעצמנו, ללמוד להבחין ולזהות את הצרכים שלנו ולהיענות אליהם.
ואין מקום טוב יותר להתחיל בכך מאשר התזונה.
 
התזונה זו שמגיל ינקות מגלמת את החיבור בין הרגשי לגופני.
 הקשר עם גופנו ודימוי הגוף, הדרך בה אנו נראות בעיני עצמנו, שהיא מקום של אמת בו אנחנו לא יכולות להעמיד פנים, בו אנחנו עומדות אל מול האמת של מה שאנחנו חושבות ואיך שאנו מרגישות כלפי עצמנו.
המקום המרכזי ביותר הוא האדמה, הוא המרכז, מרכז הכובד של גופנו, הוא המעכל ויוצר את אנרגיית החיים שמניעה אותנו מבפנים דרך כל תא ותא.
 
אנחנו יכולות להתחיל מלהתייחס לעצמנו במלוא החמלה והקשב, כמו אימא טובה ומסורה, פנויה ומשוחררת מרגשות אשמה וריצוי של אנשים אחרים, אשר מקשיבה בלב פתוח ובקשב רב ורגיש לתינוקת שלה.
הדחף לאכילה יכול להיות לנו מראה מקום לעיתויים ולרגעים בהם עולים צרכים.
אנחנו יכולות להתחיל מלהקשיב לכל פעם שעולה בנו דחף לאכול ולהתמלא, ולעמוד על קנקנו ולרדת לשורשו, כמו אימא שמקשיבה לבכי של תינוק ושואלת:
האם הוא רעב או צמא?
האם הוא עייף או שמא קר או חם לו?
האם הוא מרגיש לבד וזקוק לתמיכה והגנה, לקירבה או לנחמה? 
האם הוא זקוק לעניין ולגירויים או שמא הוא מוצף בגירויים וזקוק לשקט?
 
על מנת להיות מסוגלות להקשיב בעצמנו עלינו להשהות את הפעולה האוטומטית בעקבות הדחף לאכול.
במרווח הזמן, גם אם הוא קטן, שנוצר ומתרחב בין הדחף לאכול לבין פתיחת המקרר או שליחת היד לקחת אוכל ואכילתו,
 בפער הזה שנוצר ניתן להכניס השבה, חמלה, רכות כלפי עצמנו.
 
חשוב להדגיש ולהבהיר: אנחנו לא משהות את האכילה אחרי הדחף לאכול כדי להפעיל מניפולציה על עצמנו, על מנת שהמספרים במשקל ירדו.
למרות שייתכן ותהיה תוצאה כזאת.
אנחנו מקשיבות לעצמנו כדי להכיר את עצמנו, להיות רגישות ומדויקות יותר בהיענות ובמילוי של הצרכים וההזדקקויות שעולים מתוך תוכנו.
ההיענות אל עצמנו היא דבר נפלא ומלא חסד, היא יכולה ומיועדת להיות מלווה בחמלה ובפתיחות ואהבה כלפי עצמנו והשכנת שלום בינינו לבין עצמנו.
 
למרות היבטים חיוביים אלו, ההרגל הדחפי מושרש  עמוק, כמוהו מופנמים בתוכנו באופן כמעט בלתי ניתן לעקירה דימויי הגוף המקובלים בחברה ואידאל היופי האנושי של תקופתנו.
כך גם מוטמע בנו ההרגל למצוא מענה אחד, יחיד, מהיר ומספק לכל צורך וצורך.
עם זאת, כוחן של האהבה והחמלה כלפי עצמנו יכול להיות גדול יותר מזה של ההרגל, אם נרצה בכך ונשמור על כוונה יציבה ומתמשכת.
ההקשבה לעצמנו היא מסע שמזמן תגליות שונות, לעתים מפתיעות, לעתים מכמירות את הלב ומעוררות חמלה המרפאת את הכאב.
 
לכן, בימים הקרובים, בתקופה הקרובה, נתרגל הקשבה לעצמנו בכל פעם שעולה הדחף לאכול.
האם אני זקוקה למזון או שמא לשתייה?
אולי אני למעשה רוצה הפוגה ומנוחה?
ייתכן שהדחף לאכול נובע מכך שאני זקוקה להרגיע חרדה, או להוריד רמות של לחץ וסטרס.
ייתכן שאני מעניקה לעצמי אכילה כפיצוי של דברים שאני לא מרשה לעצמי לעשות או לחוות, למרות שאני רוצה בהן, או חוויות שאני מאלצת את עצמי לעבור למרות שאני לא רוצה בהן.
ייתכן שדחף לאכול מופיע עקב פתרון שמכסה ומסווה בדידות,
ולעתים הוא משמש כאמצעי להעיר את עצמי ולטעון את עצמי באנרגיה, כאשר רמת הערנות נמוכה.
לפעמים האכילה והדחף לאכול מהווים ניסיון להתגבר על מבוכה.
 
חשוב שנבחין בין כל המצבים השונים כמו אלו, ונהיה מודעים אליהם בזמן אמת כאשר הם מתרחשים ואפילו רצוי ביותר שנלמד להגדיר את הצרכים שלנו במילים בצורה מפורשת, בין אם בכתב או במחשבה, כדי שנוכל לפעול להתמלאותם מתוך התאמה מדויקת.
כך נולדת גישת התזונה האינטואיטיבית והכוונה להזין את עצמנו באהבה, מתוך קשר עם עצמנו והיענות, מתוך תחושה שאנו רוצות ויכולות לאפשר ולהתיר לעצמנו כל שאנו זקוקות לו.
זהו ההפך הגמור של דיאטה בה יש הרבה דברים אסורים, כשאנחנו מונעות מעצמנו היענות לרצונות לחשקים ולעתים אפילו גם לצרכים גופניים.
חשוב שנמצא בתוך תוכנו את המקום בו אנחנו יודעות ויכולת להישען על הידיעה שמה שמיטיב באמת עם הגוף שלנו מיטיב גם עם הנפש שלנו, וממילא מקרין יופי, בריאות והרמוניה רבים, יותר מאלו שניתן להגיע אליהם באמצעות דיאטות והימנעות, צמצום וייסור פנימי.