אלמנט האש וריפוי הקשר עם הורינו

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>אלמנט האש וריפוי הקשר עם הורינו
אלמנט האש ומערכת היחסים עם הורינו
המסרים הבאים נובעים מתוך אור אינסוף שממלא את השמיים ואת הארץ.
 
היחסים עם הורינו ולעתים גם עם הסבים שלנו, מהדהדים ונשענים על אש האהבה ששרתה בילדותנו בינינו לבינם.
האש הזו נשענה גם על התלות הילדית שלנו בהם ועל הצורך העמוק שהיה לנו בהנחייתם, תמיכתם ואהבתם, כממלאי מקומה של הנשמה עלי אדמות.
באופן טבעי, אצל רובנו, התלות התפוגגה, ואש האהבה חיה, ועשויה לבוא לידי ביטוי בקשרים זוגיים ובאפיקים נוספים אליהם אנו מכוונים את הליבידו שלנו.

ועם זאת, נותרים החסד והכרת התודה, הרוך ומשהו מן האינטימיות והקרבה מימי ילדותנו.
לעתים קרובות נותרים גם צללים ועקבות של רגשות עכורים שהיו באותה התקופה.
 
כשרואים למקומות שבהם מגבלותיהם האנושיות של הורינו לא אפשרו להם למלא באופן שלם ונאמן את תפקידם שממלאי מקום הנשמה, לא אפשרו להם להיות בקשר אתנו בצלם אלוהים הרחום והחנון, התומך והמחייה, המלמד, המגדל והמעצים – מרגישים ויודעים שזה כמובן אך טבעי, בגלל שהם בשר ודם כמונו ולא אלוהים באמת, כל עוד הם בגוף אדם.
עם זאת, אנו יכולים להכיר בכך ולנטות חסד להורים שלנו על כך שהם הראשונים שאהבו אותנו גם אם אהבתם הייתה חסרה ולא מושלמת, ובכך הם כמו הציתו בנו את הכמיהה שנחבאת ואת הידיעה שבלב אודות האהבה שישנה בעולם.
 
ככל אהבה, אהבת ההורים העלתה ולעתים קרובות עדיין מעלה, היבטים הזקוקים לריפוי, ומקומות כואבים, מתוקף היותה הכוח המרפא החזק ביותר המציף את המקומות הזקוקים ביותר לריפוי בתוכנו.
על הנר הזה ייטיב אתנו לשמור ולאפשר לו להיות אש תמיד בלבנו, ולזכור שמעבר לכל הדפוסים והכאבים שעולים ויכולים לעלות בקשר עם ההורים שלנו, הם אהבו אותנו מספיק כדי לאפשר לנו לבוא לעולם דרכם, ולו מבחינה פיזית.
 

היות והדחף להורות נובע בשורשו מהצורך והרצון לקבל ולתת אהבה...
 
הציווי היהודי של כיבוד ההורים משמעותו העמוקה היא היכולת להכיר בכך שהם אהבו אותנו מספיק כדי לאפשר לנו לבוא לעולם דרכם, ובזכות זאת לנטות להם חסד, לדון אותם לכף זכות.
ייטיב אתנו לחדול מלהשליך על ההורים שלנו את האחריות להיבטים החסומים באישיות שלנו, ולדעת מעומק לבנו כי מה שמכונה אצל רבים טראומת ילדות, שקשורות לקשר עם ההורים, אינן אלא שיעורי נשמה שאנו זימנו לעצמנו ואלוהים זימן לנו.
אלו משקפים לנו את מקומות העיוורון והקושי בהם אנו זקוקים לריפוי.
הפרספקטיבה הזאת עשויה לסייע לנו להתבונן על הקשר עם ההורים שלנו מתוך חמלה וקבלה, ולחדול להתנגד ולהיאבק בדברים כפי שהם, או כפי שהיו.
ככל אדם הורינו עשו כמיטב יכולתם, ככל אדם יכולתם מוגבלת, בשלבי ההתפתחות ובמקום בו הם נמצאים על נתיב הנשמה. 
 
החמלה כלפי הורינו בחייהם, יש בכוחה לרפא ולפתוח ולהביא מזור ונחמה ולהיטיב עם ההורים שלנו ואתנו.
לאחר מותם לחמלה להורינו יש אפשרות לרפא ולזרוח ולהביא מזור לנו עצמנו, היות שהם עצמם מצויים אל מעבר למגבלות ולמסכי התפישה הארצית של העולם הזה, אחרי שעוזבים את גופם, ובמקרים מסוימים עשויים כבר להימצא בחבלי הלידה והאתגרים של גלגול חיים אחר, אל מעבר לקרום השכחה של מסכת הגלגולים.
 
החמלה כלפי הורינו מיועדת להיות והיא הבשלה טבעית של חמלתם כלפינו מפעם.
חמלתם כלפינו מפעם שזורה בתוך סיפורי חיינו כחוט השני, גם ועל אף, למרות ולצד המקומות וההתרחשויות בהם נדמה שהייתה חסרה.
כאשר אנחנו מצליחים להכיל את הורינו על נקודות העיוורון והחסימות שלהם, או את זכרם, מגיעות חמלה, השלמה וקבלה כלפי זיכרונות הילדות שלנו אתם.
אנחנו כמו כורתים ברית שלום עם חלקי אישיות בנו שקשורים ומוצפים על ידי זיכרונות הילדות והעבר.

בכך, אנו משלימים מקבלים ומחבקים ומרשים לעצמנו מחדש חלקים נרחבים מתוך העצמי והאישיות שלנו.
כי אלו הם המקומות מתוכם גדלנו וצמחנו בגלגול הזה, והם חלק בלתי נפרד מהסיפור השלם חיינו עלי אדמות בפרק החיים הזה, חלקים שממשיכים ומתקיימים ומהדהדים בתוכנו גם בבגרותנו, כל עוד אנו מתעלמים, מתכחשים אליהם או מסרבים לקבל אותם, הם עשויים להפעיל אותנו באופן לא מודע.
דווקא מתוך הקבלה והמודעות כלפי החלקים הילדיים שמהדהדים בתוך הזיכרונות של פעם בקשר עם ההורים שלנו יכולים להתאפשר ריפוי והתמרה.
והאור, אור הנגוהות שמפיצה אש האהבה דרך נר התמיד, יכול להמשיך ולזרוח בתוכנו.
 
מתוך החמלה כלפי הורינו יכולה, אמורה ומיועדת לנבוע כוונה מיטיבה כלפיהם, בין אם בעודם או אחרי לכתם.
הכוונה המיטיבה מעצימה את השלהבת של נר התמיד של האהבה הזו, המקורית, השורשית.
הורינו ראויים לכך באופן בלתי מותנה בעצם כך שהסכימו מרמת הנשמה ללדת ולהוליד אותנו.
ככל שהורינו מתבגרים ומתקרבים אל סף השלמת גלגול חייהם, ועל אחת כמה וכמה במצבים בהם עברו כבר את הסף הזה, הם ראויים להכרת התודה ולחמלה לקבלה ולחסד שניטה עליהם.
עוד יותר מכך, אנחנו עצמנו ראויים לפתוח את הלב אליהם ולהכיר את המוקמות הרבים בנפשנו שמתקשרים ומהדהדים בתוך הקשר עם הורינו והזיכרונות המשותפים עמם.
אנחנו יכולים לאפשר לקשר עם הורינו לעורר זיכרונות ממנו שנטועים בנו כמו שורשים עמוקים, להיות מרחב של חסד בלתי מותנה, מקום של דבש, מקום של אור, שמזין אותנו מעצם הבחירה הנחושה לפתוח את הלב באופן בלתי מותנה.

כי אנחנו יכולים לסמוך על ההורים שלנו ועל טבעו של הקשר אתם, שהוא קשר נשמה עמוק מהרמה הגבוהה ביותר, ולתת בו אמון.
 גם אם אישיותם שלהם לא תמיד ראויה לאמון, קשר הנשמה כן.
 כל אש, גם אש האהבה הזו בינינו לבין הורינו, עלולה להתלקח באופן הרסני מצד אחד, ולהיכבות מאליו.
הכוונה המיטיבה והחמלה כלפי הורינו, זקוקות לקרבה ולפתיחת הלב המספקת כדי להמשיך ולהתקיים.
ממש כפי שיכולתנו לחלוק את אש האהבה הזו עם הורינו זקוקה למרחב הנפרד והעצמי הפתוח, זה שבלתי נפלש, והנו בטוח ומוגן, יציב וקיים.  
 
השמירה על המרחק המספק והקירבה הנכונה חיוניים למערכת היחסים עם ההורים שלנו הן בעודם בחיים והן לאחר לכתם.
בעודם בחיים, הקרבה עשויה להתבטא בנוכחות מספקת, שיחות, שמירה על קשר, כוונה מיטיבה כלפיהם ומימושה, ומפגשים בתדירות הנכונה  לשני הצדדים בצורה מאוזנת.
אחרי לכתם קרבה מספקת עשויה להתבטא בהתרפקות על הזיכרונות שנותרו מהם, בהתבוננות מפעם לפעם בתמונותיהם, ובדרכים נוספות לחיבור אל הלב ולזכרם.
 
המרחב המספיק והמספק מול הורינו בעודם בחיים,
היציבות בתוך הזהות העצמית וגבולות הקיום העצמיים שלנו, באופן שלא מאוים מנוכחותם של הורינו –
לעתים מצריכים מאתנו לחזק ולהוליד את עצמנו עד תום מחדש.
זה נכון בעיקר אם משהו מיחסי התלות של הילדות עוד חוסם אותנו או במידה ומרד גיל ההתבגרות עוד מפעיל אותנו.
אותו חשש מקיום אדמתי ובלתי בוטח שלנו עצמנו, או מגבולות לא מספיק פתוחים ומגנים, עשוי לשבש ולהעכיר את מערכת היחסים עם הורינו.
במצבים האלו עלינו לחזק את האדמה והמתכת בתוכנו, את החיבור והקרקוע דרך המרכז, ואת הידיעה של הגבולות שלנו ונכונותנו להציבם כשצריך.
כי המרחב המספיק, כך אנחנו יכולים תמיד לזכור ולדעת, חיוני לקיומה של  האהבה לא פחות מהקרבה המספקת, ולכן הוא מיטיב לשני הצדדים, גם אם ברמת האישיות זה עשוי להיראות לפעמים אחרת.
 
לאחר לכתם מהגוף, השמירה על המרחב המספיק בתוך הקשר הנשמתי עם ההורים שלנו והזיכרונות מהם, פירושה הרפיה וריפוי של כל רגשות אשמה, השלכות ורגשות עכורים נוספים שנותרו ומהדהדים מתוך חוויות שזכורות לנו בקשר עם הורינו.
כך שלא יפלשו אל המרחב והגבולות שלנו, יצבעו את האנרגיה הרגשית שבנו בגוונים עכורים, או יפעילו אותנו מבפנים.
הריפוי כרוך בהכרה שהטריגרים הללו הם שיקופים, שהציפו מקומות הזקוקים לריפוי בתוכנו.
הריפוי המלא דרך תהליכים כנים מול עצמנו וארוכי טווח במידת הצורך, של כל  רגשות עכורים באשר הם הקשורים לזיכרונם של הורינו – מאפשר את המרחב המספיק לשמירת אש הנצח והאהבה כלפיהם.
בנוסף לשביל הממלא את הייעוד הגבוה והקשר שנותר גם לאחר לכתם, אלו תהליכים בעלי חשיבות רבה להתפתחות הרוחנית של כל אחת ואחד מאתנו 
 
 
 
 
 
אלמנט האש ומערכת היחסים עם הורינו
המסרים הבאים נובעים מתוך אור אינסוף שממלא את השמיים ואת הארץ.
 
היחסים עם הורינו ולעתים גם עם הסבים שלנו, מהדהדים ונשענים על אש האהבה ששרתה בילדותנו בינינו לבינם.
האש הזו נשענה גם על התלות הילדית שלנו בהם ועל הצורך העמוק שהיה לנו בהנחייתם, תמיכתם ואהבתם, כממלאי מקומה של הנשמה עלי אדמות.
באופן טבעי, אצל רובנו, התלות התפוגגה, ואש האהבה חיה, ועשויה לבוא לידי ביטוי בקשרים זוגיים ובאפיקים נוספים אליהם אנו מכוונים את הליבידו שלנו.

ועם זאת, נותרים החסד והכרת התודה, הרוך ומשהו מן האינטימיות והקרבה מימי ילדותנו.
לעתים קרובות נותרים גם צללים ועקבות של רגשות עכורים שהיו באותה התקופה.
 
כשרואים למקומות שבהם מגבלותיהם האנושיות של הורינו לא אפשרו להם למלא באופן שלם ונאמן את תפקידם שממלאי מקום הנשמה, לא אפשרו להם להיות בקשר אתנו בצלם אלוהים הרחום והחנון, התומך והמחייה, המלמד, המגדל והמעצים – מרגישים ויודעים שזה כמובן אך טבעי, בגלל שהם בשר ודם כמונו ולא אלוהים באמת, כל עוד הם בגוף אדם.
עם זאת, אנו יכולים להכיר בכך ולנטות חסד להורים שלנו על כך שהם הראשונים שאהבו אותנו גם אם אהבתם הייתה חסרה ולא מושלמת, ובכך הם כמו הציתו בנו את הכמיהה שנחבאת ואת הידיעה שבלב אודות האהבה שישנה בעולם.
 
ככל אהבה, אהבת ההורים העלתה ולעתים קרובות עדיין מעלה, היבטים הזקוקים לריפוי, ומקומות כואבים, מתוקף היותה הכוח המרפא החזק ביותר המציף את המקומות הזקוקים ביותר לריפוי בתוכנו.
על הנר הזה ייטיב אתנו לשמור ולאפשר לו להיות אש תמיד בלבנו, ולזכור שמעבר לכל הדפוסים והכאבים שעולים ויכולים לעלות בקשר עם ההורים שלנו, הם אהבו אותנו מספיק כדי לאפשר לנו לבוא לעולם דרכם, ולו מבחינה פיזית.
 

היות והדחף להורות נובע בשורשו מהצורך והרצון לקבל ולתת אהבה...
 
הציווי היהודי של כיבוד ההורים משמעותו העמוקה היא היכולת להכיר בכך שהם אהבו אותנו מספיק כדי לאפשר לנו לבוא לעולם דרכם, ובזכות זאת לנטות להם חסד, לדון אותם לכף זכות.
ייטיב אתנו לחדול מלהשליך על ההורים שלנו את האחריות להיבטים החסומים באישיות שלנו, ולדעת מעומק לבנו כי מה שמכונה אצל רבים טראומת ילדות, שקשורות לקשר עם ההורים, אינן אלא שיעורי נשמה שאנו זימנו לעצמנו ואלוהים זימן לנו.
אלו משקפים לנו את מקומות העיוורון והקושי בהם אנו זקוקים לריפוי.
הפרספקטיבה הזאת עשויה לסייע לנו להתבונן על הקשר עם ההורים שלנו מתוך חמלה וקבלה, ולחדול להתנגד ולהיאבק בדברים כפי שהם, או כפי שהיו.
ככל אדם הורינו עשו כמיטב יכולתם, ככל אדם יכולתם מוגבלת, בשלבי ההתפתחות ובמקום בו הם נמצאים על נתיב הנשמה. 
 
החמלה כלפי הורינו בחייהם, יש בכוחה לרפא ולפתוח ולהביא מזור ונחמה ולהיטיב עם ההורים שלנו ואתנו.
לאחר מותם לחמלה להורינו יש אפשרות לרפא ולזרוח ולהביא מזור לנו עצמנו, היות שהם עצמם מצויים אל מעבר למגבלות ולמסכי התפישה הארצית של העולם הזה, אחרי שעוזבים את גופם, ובמקרים מסוימים עשויים כבר להימצא בחבלי הלידה והאתגרים של גלגול חיים אחר, אל מעבר לקרום השכחה של מסכת הגלגולים.
 
החמלה כלפי הורינו מיועדת להיות והיא הבשלה טבעית של חמלתם כלפינו מפעם.
חמלתם כלפינו מפעם שזורה בתוך סיפורי חיינו כחוט השני, גם ועל אף, למרות ולצד המקומות וההתרחשויות בהם נדמה שהייתה חסרה.
כאשר אנחנו מצליחים להכיל את הורינו על נקודות העיוורון והחסימות שלהם, או את זכרם, מגיעות חמלה, השלמה וקבלה כלפי זיכרונות הילדות שלנו אתם.
אנחנו כמו כורתים ברית שלום עם חלקי אישיות בנו שקשורים ומוצפים על ידי זיכרונות הילדות והעבר.

בכך, אנו משלימים מקבלים ומחבקים ומרשים לעצמנו מחדש חלקים נרחבים מתוך העצמי והאישיות שלנו.
כי אלו הם המקומות מתוכם גדלנו וצמחנו בגלגול הזה, והם חלק בלתי נפרד מהסיפור השלם חיינו עלי אדמות בפרק החיים הזה, חלקים שממשיכים ומתקיימים ומהדהדים בתוכנו גם בבגרותנו, כל עוד אנו מתעלמים, מתכחשים אליהם או מסרבים לקבל אותם, הם עשויים להפעיל אותנו באופן לא מודע.
דווקא מתוך הקבלה והמודעות כלפי החלקים הילדיים שמהדהדים בתוך הזיכרונות של פעם בקשר עם ההורים שלנו יכולים להתאפשר ריפוי והתמרה.
והאור, אור הנגוהות שמפיצה אש האהבה דרך נר התמיד, יכול להמשיך ולזרוח בתוכנו.
 
מתוך החמלה כלפי הורינו יכולה, אמורה ומיועדת לנבוע כוונה מיטיבה כלפיהם, בין אם בעודם או אחרי לכתם.
הכוונה המיטיבה מעצימה את השלהבת של נר התמיד של האהבה הזו, המקורית, השורשית.
הורינו ראויים לכך באופן בלתי מותנה בעצם כך שהסכימו מרמת הנשמה ללדת ולהוליד אותנו.
ככל שהורינו מתבגרים ומתקרבים אל סף השלמת גלגול חייהם, ועל אחת כמה וכמה במצבים בהם עברו כבר את הסף הזה, הם ראויים להכרת התודה ולחמלה לקבלה ולחסד שניטה עליהם.
עוד יותר מכך, אנחנו עצמנו ראויים לפתוח את הלב אליהם ולהכיר את המוקמות הרבים בנפשנו שמתקשרים ומהדהדים בתוך הקשר עם הורינו והזיכרונות המשותפים עמם.
אנחנו יכולים לאפשר לקשר עם הורינו לעורר זיכרונות ממנו שנטועים בנו כמו שורשים עמוקים, להיות מרחב של חסד בלתי מותנה, מקום של דבש, מקום של אור, שמזין אותנו מעצם הבחירה הנחושה לפתוח את הלב באופן בלתי מותנה.

כי אנחנו יכולים לסמוך על ההורים שלנו ועל טבעו של הקשר אתם, שהוא קשר נשמה עמוק מהרמה הגבוהה ביותר, ולתת בו אמון.
 גם אם אישיותם שלהם לא תמיד ראויה לאמון, קשר הנשמה כן.
 כל אש, גם אש האהבה הזו בינינו לבין הורינו, עלולה להתלקח באופן הרסני מצד אחד, ולהיכבות מאליו.
הכוונה המיטיבה והחמלה כלפי הורינו, זקוקות לקרבה ולפתיחת הלב המספקת כדי להמשיך ולהתקיים.
ממש כפי שיכולתנו לחלוק את אש האהבה הזו עם הורינו זקוקה למרחב הנפרד והעצמי הפתוח, זה שבלתי נפלש, והנו בטוח ומוגן, יציב וקיים.  
 
השמירה על המרחק המספק והקירבה הנכונה חיוניים למערכת היחסים עם ההורים שלנו הן בעודם בחיים והן לאחר לכתם.
בעודם בחיים, הקרבה עשויה להתבטא בנוכחות מספקת, שיחות, שמירה על קשר, כוונה מיטיבה כלפיהם ומימושה, ומפגשים בתדירות הנכונה  לשני הצדדים בצורה מאוזנת.
אחרי לכתם קרבה מספקת עשויה להתבטא בהתרפקות על הזיכרונות שנותרו מהם, בהתבוננות מפעם לפעם בתמונותיהם, ובדרכים נוספות לחיבור אל הלב ולזכרם.
 
המרחב המספיק והמספק מול הורינו בעודם בחיים,
היציבות בתוך הזהות העצמית וגבולות הקיום העצמיים שלנו, באופן שלא מאוים מנוכחותם של הורינו –
לעתים מצריכים מאתנו לחזק ולהוליד את עצמנו עד תום מחדש.
זה נכון בעיקר אם משהו מיחסי התלות של הילדות עוד חוסם אותנו או במידה ומרד גיל ההתבגרות עוד מפעיל אותנו.
אותו חשש מקיום אדמתי ובלתי בוטח שלנו עצמנו, או מגבולות לא מספיק פתוחים ומגנים, עשוי לשבש ולהעכיר את מערכת היחסים עם הורינו.
במצבים האלו עלינו לחזק את האדמה והמתכת בתוכנו, את החיבור והקרקוע דרך המרכז, ואת הידיעה של הגבולות שלנו ונכונותנו להציבם כשצריך.
כי המרחב המספיק, כך אנחנו יכולים תמיד לזכור ולדעת, חיוני לקיומה של  האהבה לא פחות מהקרבה המספקת, ולכן הוא מיטיב לשני הצדדים, גם אם ברמת האישיות זה עשוי להיראות לפעמים אחרת.
 
לאחר לכתם מהגוף, השמירה על המרחב המספיק בתוך הקשר הנשמתי עם ההורים שלנו והזיכרונות מהם, פירושה הרפיה וריפוי של כל רגשות אשמה, השלכות ורגשות עכורים נוספים שנותרו ומהדהדים מתוך חוויות שזכורות לנו בקשר עם הורינו.
כך שלא יפלשו אל המרחב והגבולות שלנו, יצבעו את האנרגיה הרגשית שבנו בגוונים עכורים, או יפעילו אותנו מבפנים.
הריפוי כרוך בהכרה שהטריגרים הללו הם שיקופים, שהציפו מקומות הזקוקים לריפוי בתוכנו.
הריפוי המלא דרך תהליכים כנים מול עצמנו וארוכי טווח במידת הצורך, של כל  רגשות עכורים באשר הם הקשורים לזיכרונם של הורינו – מאפשר את המרחב המספיק לשמירת אש הנצח והאהבה כלפיהם.
בנוסף לשביל הממלא את הייעוד הגבוה והקשר שנותר גם לאחר לכתם, אלו תהליכים בעלי חשיבות רבה להתפתחות הרוחנית של כל אחת ואחד מאתנו