אלמנט העץ וההורות

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>אלמנט העץ וההורות
אלמנט העץ וההורות
המסרים הבאים מתהווים מתוך אור אינסוף, ומגיעים אלינו דרך ערוץ האור שנפתח בתוכנו.
 
אלמנט העץ בהורות, נוגע לילד או לילדה הפנימית שבתוך כל אחד ואחת מאתנו ההורים, אשר מתעוררים וקמים לתחייה בקשר עם ילדינו, ובהמשך עם הילדים שלהם.
אלמנט העץ מביא אתו ומהדהד את ההתחדשות המתמדת, המגולמת בנצח הדורות הבאים אחרינו, ובלבלוב המחודש של עלים ירוקים צעירים בכל אביב.

הקשר זה של אלמנט העץ בהורות עוסק באיכות ההתחדשות והרעננות של הקשר אל החיים, שהילדים שלנו, והילדים שלהם – הנכדים שלנו, מעניקים לנו.
כאשר אנחנו עצמנו נפתחים לקבל את האיכות הזאת מהדורות הבאים, בעצם קבלתנו אנחנו גם נותנים להם.
אין כמעט סיפוק ואושר גדול יותר עבור הילדים, מאשר לראות את הוריהם או סביהם מצליחים להרגיש ולחוות את הקסם והפליאה הרעננה מהחיים – ביחד איתם, להבחין ולהתבונן בחיים תוך הסרת הצעיפים, הטשטוש והאבק של ההסתכלות הרגילה, מוכוונת המטרה והתכליתית.
דמותו של גיבור האגדה פיטר פן, עטוי בגדים ירוקים, בצבעו של אלמנט העץ, ולבוש עלים, מסמלת בתרבות את הרצון להישאר לנצח בתוך הקסם היצירתי והרענן שמתאפשר בילדות, ויכול גם להתאפשר בכל גיל.

 
במובנים העמוקים, הקסם הזה אינו ילדי בלבד, אלא שהוא מחובר אל חבל הטבור הרוחני, זה המקשר בינינו בהתגלמות האנושית- האישיותית עלי אדמות לבין הקיום הנשמתי.
לעתים קרובות, אותו קסם עשוי להופיע גם בקצה השני של החיים, בשלבים המאוחרים מאוד שלהם, מתוקף מחזוריותם של גלגולי החיים.
 
בה בעת מכיל אלמנט העץ בחוויית ההורות גם את הקצה השני של הערוץ המחבר בין השמיים והרוח לבין החומר והאדמה.
מדובר בקצה המנוגד, באופן הפוך ומשלים, לחיבור הרוחני ולקשר בין הילד או הילדה הפנימית שבתוכי, אשר מתעורר דרך הקשר עם ילדיי ו/או נכדיי.
הכוונה היא לדחף לעשייה, אותו מאפשר אלמנט העץ, אשר נחוץ לביצוע של כל המשימות הארציות המרובות, שכרוכות בתפקיד ההורי, הן בשלב שהילדים צעירים עוד וקטנים, ויחד עם זאת ובכל זאת, גם אם במידה פחותה, גם בשלבים בהם הילדים מתבגרים.
זאת, היות וההורות מטילה עלינו ההורים תפקיד אחראי שקשור להגשמת המציאות ותפעול והקיום שלה, בריאה ויצירה של כל מה שיש בו צורך לחוויית חיים מלאה וקיום ותחזוק של הדברים הללו אשר יצרנו.

גמישותו של אלמנט העץ, שלעתים קרובות יש צורך לפתח ולתךרגל אותה, יכולה לאפשר לנו לנוע על פני פתח הערוץ הרוחני, המחובר אל הנשמה ואל הקסם ופלא החיים, ולרעננות שמשתקפת בברק עיניהם של הילדים, לבין פתח הערוץ הארצי, אשר מחובר לכל מה שיש לנו בו רצון וצורך על מנת לקיים ולברוא את חיינו עלי אדמות, על ריבוי העשייה והמשימות הנובעים מכך.
 הגמישות הזו היא גמישות של תנועה בין האחדות לבין הריבוי.
בקסם ההתבוננות הילדית הרעננה, ישנה אחדות.
ילד המתבונן בטיפה של טל נוצצות לאור השמש, ומתפלא ונפעם מולה – רואה רק אותה!
אין עבורו עבר או עתיד, אין דברים אחרים, אין משימות אחרות, אין אחריות נוספת – אלא רק טיפה של טל הנוצצת לאור השמש.
ההתפעמות הזו שילדים חשים, וגם אנחנו כשאנו נפתחים לילד או הילדה הפנימית בתוכנו, היא מתאפשרת והחדווה שבה קשורה להתמסרות אל האחדות האלוהית.
זו התמסרות שיש בה הרפייה משליטה, ואנו מאפשרים באותם רגעים קסומים לחוויה לסחוף אותנו.
היא עשויה להיות חוויה שונה, פעם אחת טיפה של טל ופעם אחרת התגלמות שונה של יפי בריאתו של אלוהים.
חוויה זו היא רחבה מכדי להכיל אותה, אנחנו יכולים רק לאפשר לעצמנו להיכלל בה.
במידה רבה, החוויה הזו שאנחנו נתקלים בה באחדות האלוהית שאנו מרפים משליטה אל תוכה, מאיינת את האגו ומעלימה את תחושת הזהות הנפרדת למשך זמנים מוגבלים וחולפים, ובכל זאת – רגעים שמתקיימים.
חלק מהחירות ותחושת השחרור שבחוויות האלה טמון ביכולת לשכוח את מי שאנחנו, לשכוח את ההפרדות וההבדלות בינינו לבין משהו שאנחנו מסתכלים עליו, ולשכוח את ההפרדות וההבדלות בין מה שעכשיו לבין מה שהיה פעם או יהיה בעתיד ואנחנו מוטרדים ממנו.
לכן, חוויה הפליאה האלוהית אופפת אותנו באינוספיותה.
 
אל מול זאת, בפתח הארצי, אנחנו חותרים לכיוונים מסוימים ולדרכים מסוימות בתוך המציאות,
לוקחים אחריות על רצונות ובחירות והחלטות שלנו, ועל ההשלכות המשתמעות מהם,
וחווים חוויה של ריבוי: ריבוי משימות שצריך לזכור לעשות,
ריבוי תחומי אחריות שצריך לדאוג להם כהורים.
אנחנו מנסים להכיל ולזכור, ולשלו ולהחזיק, על כל הפנים והמשמעויות שצריך לקחת בחשבון:
היבטים שהילדים שלנו צריכים לקחת בחשבון, בילדותם, וגם בבגרותם.
וזאת על מנת לכוון ולתמוך בבחירת הכיוון הנכונה והמיוועדת, ולהגיע ליעדים ולמטרות שחשובים בעינינו.
 
 
 
 
 
ניתן לנו לאחזו בשני קצותיו של הערוץ, להיות בהם ולחוות אותם, מכיוון שהערוץ הזה הוא דרכנו, כמו שהעץ נמצא בה בעת גם בצמרת של עצמו וגם בשורשים שלו.

השורשים הם העץ במידה לא פחותה מאשר הצמרת.
הגמישות של העץ מאפשרת לשורשים להיות נטועים באופן יציב, בטוח, שניתן לסמוך עליו, באדמה,
ולצמרת להיות גמישה ולהתמסר לתנועת הרוח שמניעה אותה, מבלי להישבר.
 
לעתים, התנועה בין האחדות לריבוי בתוך חוויית ההורות מתקבלת בצורה של משיכת חבל, היות והילדים שלנו רוצים למשוך אותנו אל האחדות, החוויה והקסם, ואנחנו רוצים למשוך אותם אל ההיבטים המעשיים והאחראיים, וללמד אותם לכוון את דרכם בחיים נכונה.
תיאור: תוצאת תמונה עבור משיכת חבל
לכן, טוב יהיה שנתמיר את המצב, שעשוי להידרדר לפרקים לחוויות כוחניות, של משיכת החבל, והניסיון שלנו להשתלט על ילדינו ושלהם להשתלט עלינו הוריהם, למצב של ניגודים משלימים.
זאת, על ידי כך שנאפשר גם במצבים ובפרקים המעשיים והמשימתיים ביותר לקסם להיכנס, וגם במצבים של קסם והיסחפות והתמסרות אל תוך חוויות פלאיות – לגבולות של המציאות הפיזית להתקיים, לזכור אותם.
כאשר הילדים הצעירים שלנו, נכדינו או ילדינו שבגרו ועדיין משהו בקרבם צעיר ברוחו ומחובר אל הרעננות המתחדשת כל העת של החיים – כשהם מביאים ופוקחים את עינינו ומחברים את לבנו אל אותה איכות מתחדשת, רעננה ופלאית של החיים, חשוב לזכור ולמצוא בלבנו את הכרת התודה על כך.
לא להקשיב לקול המעשי שמבקש לשפוט את ההיבטים האלה כעיכובים, בזבוז זמן או ראייה שאינה מציאותית ולא מעשית!
אפשר וניתן לפתוח את הלב לקסם גם כשהוא לעתים מנוגד להיגיון ולא מעשי, כי המעשיות והיעילות שנטולת קסם ופלא מתחדש של החיים היא כמו כלי ריק או גוף שלא הפיחו בו רוח חיים, ומאבדת מהויאטאליות שבה.
עשייה שאיננה מחוברת אל ההיבטים הפלאיים והילדיים שבחיים מתקשה, מתייבשת ונובלת, היא הופכת להיות חסרת משמעות.

זה לא תמיד חייב להגיע לכדי מצב חסר חיים או נבול כדי שנבחין בזה, לעתים זה קורה קצת או נובל מעט, לרגעים באופן חולף – כשזה קורה, יש תחושה חווייתית של עשייה נטולת חדווה, של לחץ, של היעדר הנאה ממה שאנחנו עושים, של משימתיות, הישרדותיות...
היופי הוא, שהחיבור לחויית האחדות ואל הפלא, זמין כל הזמן, תמיד: פעם דרך הילדים והנכדים, וגם בכל מקום, בתוכנו וסביבנו, מפני שאין מקום ריק מאלוהים.
 
כל שעלינו לעשות הוא להסיר את התנגדותינו אל האור, והוא ישטוף אל תוכנו,

להוריד את סכי העיניים, (כשל הסוסים), ולפתוח את זוית הראייה.

זה ייטיב עמנו ברגעים בהם אנו מוצאים את עצמנו נסחפים לעשייה תכליתית שאין עמה הזנה פנימית, שאין בה חדווה.
בו זמנית, זה ישמח מאוד, אולי יותר מכל דבר אחר, את הילדים שלנו, את הילדים שלהם.
זאת מכיוון שיש בהם דחף חזק, בילדים באשר הם בכלל, ובילדים שלנו בפרט, לחלוק עם כל אדם, ועם היקרים להם ביותר, הוריהם וסביהם בפרט, את החדווה הזו והאושר הזה – כי הוא עצום כל כך והם לא יכולים להכיל אותו אלא רק להיכלל בו, והוא מציף אותם, ולכן הם נמצאים תחת הדחף לחלוק בו, תמיד.
ככל שמדובר בהורים שלהם ובקרובים אליהם, הדחף שלהם לחלוק את הקסם הזה חזק יותר, וכשהם רואים שאחנו רואים, זה מעורר בהם אושר!
 הם יודעים שהם גורמים לנו כך להיות מאושרים יותר... זה גם נותן תוקף של מציאות לחוויה שלהם, של הילדים, כי לעתים הם עשויים להטיל בה ספק.
הילדים לא בטוחים: אולי רק הם רואים את הקסם וזה בכלל לא קיים.
הגבולות בין הארצי לרוחני ובין הדמיוני לממציאותי, לא יציבים עדיין אצל ילדים.
כאשר המבוגרים הקרובים אליהם חולקים עמם את החוויה הזו, זה מאפשר אישור ותוקף למה שהם מרגישים.
והם, הילדים, רוצים לדעת, שהפלא והקסם הוא מציאותי, ולכן קיים בחיים; וזו אמת לאמיתה, זה אכן כך.  

לעתים במציאות הקולטיבית נדמה שזה לא ככה,מכיוון שהאנושות מסגלת לעצמה, כחלק מהתפיסה הקולקטיבית הנטמעת בכל אחד ואחת מאתנו, צמצום של הפלא והקסם וההתפעמות, לצורך ההתקדמות ופילוס הדרך בנתיב החיים.
במידה מסוימת, הצמצום הזה נחוץ.
לו היינו ממשיכים כל חיינו הבוגרים להיות באותה רמה של הפתעה ותדהמה אל מול כל דבר שאנחנו רואים, כמו תינוק שרואה אותו בפעם הראשונה, היכולת שלנו לפעול, להגשים, לבצע, לממש ולהוציא לפועל דברים, היתה מתערערת במידת מה.
יחד עם זאת, הצמצום הזה נמצא במינון יתר בחברה, מכיוון שתכליתיות, הישגיות ויעילות הן תכונות שמתוגמלות ומוערכות יתר על המידה.
פעמים רבות, זה מתוך תאוות בצע, ורצון של החברה להפיק את המרב מהאינדיווידואלים שמרכיבים אותה, ולמקסם או לנצל את מה שאפשר להרוויח או לקבל מהם.
מובן, שכל התייעלות, מאמץ, חיסכון והגברת הרווחים האלה מאבדים את ערכם אם טעם החיים עצמו נדחק מחוץ לחוויית החיים האנושית.
לכן, זו גישה מוטעית, וישנם ניצנים של השינוי שלה והתמרתה.
 
האיזון הנכון אינו לדחוק כל קסם על מנת להתייעל, אלא להכיל את האחדות, האור והפלא האלוהי שניבטים אלינו מכל מקום, מכל אדם, מכל צמח, מכל נברא, בתוך גבולות המשחק של הקיום הפיזי, מתוך הכרה בזמניותם של גבולות אלה, ובנצחיות המוחלטת של הקסם האלוהי.
כך, אנחנו יכולים לאפשר לאלמנט העץ להניע אותנו וליצור מקצב ארצי נכון של עשייה והתקדמות ובחירת כיוון, מימוש והגשמה, ולזכור תמיד שאלו משרתים את הרצון הפנימי שלנו ואת הרצון האלוהי הגבוה, ולהעמיד אותם לרשות חוויית החיים שלנו (ולא את חויית חיינו לרשות העשייה).
לאפשר לחיבור הגבוה של אלמנט העץ, לפתח העליון של הערוץ שנמצא ברקיע, לסייע,  לכוון ולדייק אותנו, לחבר אותנו לרצונותינו שנובעים פעמים רבות מהילד או הילדה הפנימית שבנו,
ולתת לפתח התחתון של הערוץ שבנו להיות עושה דברו של החיבור הגבוה, המוציא לפועל של הרצון הפנימי, כלי השרת הארצי של החיבור הרוחני,
אשר נובע מהרוח ומתגלם בכל מקום ובכל רגע בחיים על פני האדמה.  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלמנט העץ וההורות
המסרים הבאים מתהווים מתוך אור אינסוף, ומגיעים אלינו דרך ערוץ האור שנפתח בתוכנו.
 
אלמנט העץ בהורות, נוגע לילד או לילדה הפנימית שבתוך כל אחד ואחת מאתנו ההורים, אשר מתעוררים וקמים לתחייה בקשר עם ילדינו, ובהמשך עם הילדים שלהם.
אלמנט העץ מביא אתו ומהדהד את ההתחדשות המתמדת, המגולמת בנצח הדורות הבאים אחרינו, ובלבלוב המחודש של עלים ירוקים צעירים בכל אביב.

הקשר זה של אלמנט העץ בהורות עוסק באיכות ההתחדשות והרעננות של הקשר אל החיים, שהילדים שלנו, והילדים שלהם – הנכדים שלנו, מעניקים לנו.
כאשר אנחנו עצמנו נפתחים לקבל את האיכות הזאת מהדורות הבאים, בעצם קבלתנו אנחנו גם נותנים להם.
אין כמעט סיפוק ואושר גדול יותר עבור הילדים, מאשר לראות את הוריהם או סביהם מצליחים להרגיש ולחוות את הקסם והפליאה הרעננה מהחיים – ביחד איתם, להבחין ולהתבונן בחיים תוך הסרת הצעיפים, הטשטוש והאבק של ההסתכלות הרגילה, מוכוונת המטרה והתכליתית.
דמותו של גיבור האגדה פיטר פן, עטוי בגדים ירוקים, בצבעו של אלמנט העץ, ולבוש עלים, מסמלת בתרבות את הרצון להישאר לנצח בתוך הקסם היצירתי והרענן שמתאפשר בילדות, ויכול גם להתאפשר בכל גיל.

 
במובנים העמוקים, הקסם הזה אינו ילדי בלבד, אלא שהוא מחובר אל חבל הטבור הרוחני, זה המקשר בינינו בהתגלמות האנושית- האישיותית עלי אדמות לבין הקיום הנשמתי.
לעתים קרובות, אותו קסם עשוי להופיע גם בקצה השני של החיים, בשלבים המאוחרים מאוד שלהם, מתוקף מחזוריותם של גלגולי החיים.
 
בה בעת מכיל אלמנט העץ בחוויית ההורות גם את הקצה השני של הערוץ המחבר בין השמיים והרוח לבין החומר והאדמה.
מדובר בקצה המנוגד, באופן הפוך ומשלים, לחיבור הרוחני ולקשר בין הילד או הילדה הפנימית שבתוכי, אשר מתעורר דרך הקשר עם ילדיי ו/או נכדיי.
הכוונה היא לדחף לעשייה, אותו מאפשר אלמנט העץ, אשר נחוץ לביצוע של כל המשימות הארציות המרובות, שכרוכות בתפקיד ההורי, הן בשלב שהילדים צעירים עוד וקטנים, ויחד עם זאת ובכל זאת, גם אם במידה פחותה, גם בשלבים בהם הילדים מתבגרים.
זאת, היות וההורות מטילה עלינו ההורים תפקיד אחראי שקשור להגשמת המציאות ותפעול והקיום שלה, בריאה ויצירה של כל מה שיש בו צורך לחוויית חיים מלאה וקיום ותחזוק של הדברים הללו אשר יצרנו.

גמישותו של אלמנט העץ, שלעתים קרובות יש צורך לפתח ולתךרגל אותה, יכולה לאפשר לנו לנוע על פני פתח הערוץ הרוחני, המחובר אל הנשמה ואל הקסם ופלא החיים, ולרעננות שמשתקפת בברק עיניהם של הילדים, לבין פתח הערוץ הארצי, אשר מחובר לכל מה שיש לנו בו רצון וצורך על מנת לקיים ולברוא את חיינו עלי אדמות, על ריבוי העשייה והמשימות הנובעים מכך.
 הגמישות הזו היא גמישות של תנועה בין האחדות לבין הריבוי.
בקסם ההתבוננות הילדית הרעננה, ישנה אחדות.
ילד המתבונן בטיפה של טל נוצצות לאור השמש, ומתפלא ונפעם מולה – רואה רק אותה!
אין עבורו עבר או עתיד, אין דברים אחרים, אין משימות אחרות, אין אחריות נוספת – אלא רק טיפה של טל הנוצצת לאור השמש.
ההתפעמות הזו שילדים חשים, וגם אנחנו כשאנו נפתחים לילד או הילדה הפנימית בתוכנו, היא מתאפשרת והחדווה שבה קשורה להתמסרות אל האחדות האלוהית.
זו התמסרות שיש בה הרפייה משליטה, ואנו מאפשרים באותם רגעים קסומים לחוויה לסחוף אותנו.
היא עשויה להיות חוויה שונה, פעם אחת טיפה של טל ופעם אחרת התגלמות שונה של יפי בריאתו של אלוהים.
חוויה זו היא רחבה מכדי להכיל אותה, אנחנו יכולים רק לאפשר לעצמנו להיכלל בה.
במידה רבה, החוויה הזו שאנחנו נתקלים בה באחדות האלוהית שאנו מרפים משליטה אל תוכה, מאיינת את האגו ומעלימה את תחושת הזהות הנפרדת למשך זמנים מוגבלים וחולפים, ובכל זאת – רגעים שמתקיימים.
חלק מהחירות ותחושת השחרור שבחוויות האלה טמון ביכולת לשכוח את מי שאנחנו, לשכוח את ההפרדות וההבדלות בינינו לבין משהו שאנחנו מסתכלים עליו, ולשכוח את ההפרדות וההבדלות בין מה שעכשיו לבין מה שהיה פעם או יהיה בעתיד ואנחנו מוטרדים ממנו.
לכן, חוויה הפליאה האלוהית אופפת אותנו באינוספיותה.
 
אל מול זאת, בפתח הארצי, אנחנו חותרים לכיוונים מסוימים ולדרכים מסוימות בתוך המציאות,
לוקחים אחריות על רצונות ובחירות והחלטות שלנו, ועל ההשלכות המשתמעות מהם,
וחווים חוויה של ריבוי: ריבוי משימות שצריך לזכור לעשות,
ריבוי תחומי אחריות שצריך לדאוג להם כהורים.
אנחנו מנסים להכיל ולזכור, ולשלו ולהחזיק, על כל הפנים והמשמעויות שצריך לקחת בחשבון:
היבטים שהילדים שלנו צריכים לקחת בחשבון, בילדותם, וגם בבגרותם.
וזאת על מנת לכוון ולתמוך בבחירת הכיוון הנכונה והמיוועדת, ולהגיע ליעדים ולמטרות שחשובים בעינינו.
 
 
 
 
 
ניתן לנו לאחזו בשני קצותיו של הערוץ, להיות בהם ולחוות אותם, מכיוון שהערוץ הזה הוא דרכנו, כמו שהעץ נמצא בה בעת גם בצמרת של עצמו וגם בשורשים שלו.

השורשים הם העץ במידה לא פחותה מאשר הצמרת.
הגמישות של העץ מאפשרת לשורשים להיות נטועים באופן יציב, בטוח, שניתן לסמוך עליו, באדמה,
ולצמרת להיות גמישה ולהתמסר לתנועת הרוח שמניעה אותה, מבלי להישבר.
 
לעתים, התנועה בין האחדות לריבוי בתוך חוויית ההורות מתקבלת בצורה של משיכת חבל, היות והילדים שלנו רוצים למשוך אותנו אל האחדות, החוויה והקסם, ואנחנו רוצים למשוך אותם אל ההיבטים המעשיים והאחראיים, וללמד אותם לכוון את דרכם בחיים נכונה.
תיאור: תוצאת תמונה עבור משיכת חבל
לכן, טוב יהיה שנתמיר את המצב, שעשוי להידרדר לפרקים לחוויות כוחניות, של משיכת החבל, והניסיון שלנו להשתלט על ילדינו ושלהם להשתלט עלינו הוריהם, למצב של ניגודים משלימים.
זאת, על ידי כך שנאפשר גם במצבים ובפרקים המעשיים והמשימתיים ביותר לקסם להיכנס, וגם במצבים של קסם והיסחפות והתמסרות אל תוך חוויות פלאיות – לגבולות של המציאות הפיזית להתקיים, לזכור אותם.
כאשר הילדים הצעירים שלנו, נכדינו או ילדינו שבגרו ועדיין משהו בקרבם צעיר ברוחו ומחובר אל הרעננות המתחדשת כל העת של החיים – כשהם מביאים ופוקחים את עינינו ומחברים את לבנו אל אותה איכות מתחדשת, רעננה ופלאית של החיים, חשוב לזכור ולמצוא בלבנו את הכרת התודה על כך.
לא להקשיב לקול המעשי שמבקש לשפוט את ההיבטים האלה כעיכובים, בזבוז זמן או ראייה שאינה מציאותית ולא מעשית!
אפשר וניתן לפתוח את הלב לקסם גם כשהוא לעתים מנוגד להיגיון ולא מעשי, כי המעשיות והיעילות שנטולת קסם ופלא מתחדש של החיים היא כמו כלי ריק או גוף שלא הפיחו בו רוח חיים, ומאבדת מהויאטאליות שבה.
עשייה שאיננה מחוברת אל ההיבטים הפלאיים והילדיים שבחיים מתקשה, מתייבשת ונובלת, היא הופכת להיות חסרת משמעות.

זה לא תמיד חייב להגיע לכדי מצב חסר חיים או נבול כדי שנבחין בזה, לעתים זה קורה קצת או נובל מעט, לרגעים באופן חולף – כשזה קורה, יש תחושה חווייתית של עשייה נטולת חדווה, של לחץ, של היעדר הנאה ממה שאנחנו עושים, של משימתיות, הישרדותיות...
היופי הוא, שהחיבור לחויית האחדות ואל הפלא, זמין כל הזמן, תמיד: פעם דרך הילדים והנכדים, וגם בכל מקום, בתוכנו וסביבנו, מפני שאין מקום ריק מאלוהים.
 
כל שעלינו לעשות הוא להסיר את התנגדותינו אל האור, והוא ישטוף אל תוכנו,

להוריד את סכי העיניים, (כשל הסוסים), ולפתוח את זוית הראייה.

זה ייטיב עמנו ברגעים בהם אנו מוצאים את עצמנו נסחפים לעשייה תכליתית שאין עמה הזנה פנימית, שאין בה חדווה.
בו זמנית, זה ישמח מאוד, אולי יותר מכל דבר אחר, את הילדים שלנו, את הילדים שלהם.
זאת מכיוון שיש בהם דחף חזק, בילדים באשר הם בכלל, ובילדים שלנו בפרט, לחלוק עם כל אדם, ועם היקרים להם ביותר, הוריהם וסביהם בפרט, את החדווה הזו והאושר הזה – כי הוא עצום כל כך והם לא יכולים להכיל אותו אלא רק להיכלל בו, והוא מציף אותם, ולכן הם נמצאים תחת הדחף לחלוק בו, תמיד.
ככל שמדובר בהורים שלהם ובקרובים אליהם, הדחף שלהם לחלוק את הקסם הזה חזק יותר, וכשהם רואים שאחנו רואים, זה מעורר בהם אושר!
 הם יודעים שהם גורמים לנו כך להיות מאושרים יותר... זה גם נותן תוקף של מציאות לחוויה שלהם, של הילדים, כי לעתים הם עשויים להטיל בה ספק.
הילדים לא בטוחים: אולי רק הם רואים את הקסם וזה בכלל לא קיים.
הגבולות בין הארצי לרוחני ובין הדמיוני לממציאותי, לא יציבים עדיין אצל ילדים.
כאשר המבוגרים הקרובים אליהם חולקים עמם את החוויה הזו, זה מאפשר אישור ותוקף למה שהם מרגישים.
והם, הילדים, רוצים לדעת, שהפלא והקסם הוא מציאותי, ולכן קיים בחיים; וזו אמת לאמיתה, זה אכן כך.  

לעתים במציאות הקולטיבית נדמה שזה לא ככה,מכיוון שהאנושות מסגלת לעצמה, כחלק מהתפיסה הקולקטיבית הנטמעת בכל אחד ואחת מאתנו, צמצום של הפלא והקסם וההתפעמות, לצורך ההתקדמות ופילוס הדרך בנתיב החיים.
במידה מסוימת, הצמצום הזה נחוץ.
לו היינו ממשיכים כל חיינו הבוגרים להיות באותה רמה של הפתעה ותדהמה אל מול כל דבר שאנחנו רואים, כמו תינוק שרואה אותו בפעם הראשונה, היכולת שלנו לפעול, להגשים, לבצע, לממש ולהוציא לפועל דברים, היתה מתערערת במידת מה.
יחד עם זאת, הצמצום הזה נמצא במינון יתר בחברה, מכיוון שתכליתיות, הישגיות ויעילות הן תכונות שמתוגמלות ומוערכות יתר על המידה.
פעמים רבות, זה מתוך תאוות בצע, ורצון של החברה להפיק את המרב מהאינדיווידואלים שמרכיבים אותה, ולמקסם או לנצל את מה שאפשר להרוויח או לקבל מהם.
מובן, שכל התייעלות, מאמץ, חיסכון והגברת הרווחים האלה מאבדים את ערכם אם טעם החיים עצמו נדחק מחוץ לחוויית החיים האנושית.
לכן, זו גישה מוטעית, וישנם ניצנים של השינוי שלה והתמרתה.
 
האיזון הנכון אינו לדחוק כל קסם על מנת להתייעל, אלא להכיל את האחדות, האור והפלא האלוהי שניבטים אלינו מכל מקום, מכל אדם, מכל צמח, מכל נברא, בתוך גבולות המשחק של הקיום הפיזי, מתוך הכרה בזמניותם של גבולות אלה, ובנצחיות המוחלטת של הקסם האלוהי.
כך, אנחנו יכולים לאפשר לאלמנט העץ להניע אותנו וליצור מקצב ארצי נכון של עשייה והתקדמות ובחירת כיוון, מימוש והגשמה, ולזכור תמיד שאלו משרתים את הרצון הפנימי שלנו ואת הרצון האלוהי הגבוה, ולהעמיד אותם לרשות חוויית החיים שלנו (ולא את חויית חיינו לרשות העשייה).
לאפשר לחיבור הגבוה של אלמנט העץ, לפתח העליון של הערוץ שנמצא ברקיע, לסייע,  לכוון ולדייק אותנו, לחבר אותנו לרצונותינו שנובעים פעמים רבות מהילד או הילדה הפנימית שבנו,
ולתת לפתח התחתון של הערוץ שבנו להיות עושה דברו של החיבור הגבוה, המוציא לפועל של הרצון הפנימי, כלי השרת הארצי של החיבור הרוחני,
אשר נובע מהרוח ומתגלם בכל מקום ובכל רגע בחיים על פני האדמה.