אלמנט האדמה ביחסינו עם הורינו, כיום ובילדותנו

ראשי >תקשורים ומאמרים>מאמרים>אלמנט האדמה ביחסינו עם הורינו, כיום ובילדותנו
אלמנט האדמה ביחסינו עם הורינו, כיום ובילדותנו
המסרים הבאים מתהווים מתוך אור אינסוף...
 
אלמנט האדמה בקשר עם הורינו בבגרותנו מתבסס על האופן, המידה והדרך בה הם היוו לנו אדמה יציבה בעודנו ילדים.

יכולתם של הורינו בתקופת הילדות לתת לנו אהבה, צמיחה, הכלה, חמלה ואכפתיות תוך נוכחות רציפה ובלתי מותנית, הייתה תלויה במידת העוצמה והיציבות של האדמה בתוכם.   
חשוב שנזכור כי היכולת לחמול כלפי אחרים, לרבות ילדיך, מושפעת מיכולת של הורה להיות חומל כלפי עצמו.
היכולת להביע אהבה ולהרעיף אותה תלויה במידת פתיחת הלב ועצם מסוגלות של הורה לאהוב את עצמו ואת חייו.
הורים שאלמנט האדמה בתוכם אינו יציב, לעתים נתינתם בהקשרים אלו תהיה חסרה.
יש וההתנסות ההורית מייצרת ומחזקת את האדמה בתוכה בשלבים שונים במהלך ההורות, לעתים זה מתאפשר באופן חלקי או כלל לא.
 
עם זאת, מתוך הראייה הרוחנית הרחבה, יש לזכור ולהזכיר לעצמנו, שאופן ההתפתחות והגיבוש של אישיותנו ותכונות אופיינו, אמנם מושפעים מאוד מחוויות ילדותנו והקשר עם הורינו באותה תקופה, אך אינם מהווים פועל יוצא של חוויות אלו בלבד.
זאת מכיוון שהאדמה האמתית שלנו, היציבות, והידיעה שאנו אהובים ואהובות, ומעייני החמלה והריפוי והרעפת הטוב והשפע – מצויים בשמיים.

טבע קיומנו הנשמתי האמתי וצור מחצבנו האלוהי – בוראנו – הם האדמה האמתית.
ההורים שלנו היוו בילדותנו שליחים של הנשמה, של אלוהים, ממלאי מקום זמניים, אדמה אומנת.
 
אך אנו התקיימנו עוד לפני שנולדנו אליהם ונתקיים אחרי שגלגול חיים זה יסתיים,
בחרנו בהורינו מרמת הנשמה גם בגלל יתרונותיהם וגם לאור חסרונותיהם.
לכן, בנוסף להתחקות אחר חוויות הילדות ואופן השפעתן על אישיותנו,
ולצד היכולת לראות בחמלה את הקשיים והמצוקות שהגבילו את יכולתם של הורינו לעתים להוות אדמה אוהבת, תומכת מטפחת ויציבה עבורנו כשהיינו ילדים,
 חשוב גם שנחקה אחר הסיבות, הנשמתיות והקרמטיות, שהניעו אותנו לבחור בהורים שלנו, כחלק מההתנסויות של נתיב התפתחות הנשמה בחיים האלו על פני האדמה.
 
יש להיות ערים לכך שבחרנו בהורינו גם הודות לחוזקותיהם וגם בזכות, ולא למרות, חסרונותיהם, למען ההתנסות בצל החסרונות הללו.
  חלק מחיזוק, עיצוב והזנה של אלמנט האדמה בקשר שלנו עם הורינו על השפעותיו הנפשיות העמוקות, הוא להחזיר את האחריות אלינו, ולפתוח את המתנות הפוטנציאליות שהיו ועודן טמונות, בין אם הורינו בחיים כעת או לא, בקשר שלנו אתם, גם, ואפילו בעיקר, בהיבטים המכאיבים יותר שהיו חסרים.
באותה המידה בה נבנינו והתעצמנו והתרוממנו וקמנו מהנתינה של ההורים שלנו כלפינו, מהמורשת שלהם, מהערכים ומחכמת החיים שנטעו בנו, ומהדרכים האישיות והייחודיות בהן נתנו לנו אהבה, באותה מידה אנו יכולות ואמורים ליהנות, לצמוח, להתפתח ממה שהם לא נתנו לנו או לא הצליחו לתת,  מהטעויות ומנקודות העיוורון שלהם.
כל עוד ההיבטים החסרים בקשר שלנו עם הורינו בעבר או בהווה נשארים בגדר דברים שאנו מצטערים כעל כך שהיו או עודם – זה סימן לכך שלא פתחנו עוד את המתנות שגלומות בהם.

החסרונות של ההורים שלנו ומה שהם החסירו מאתנו, הם מראי דרך מעולים ומדויקים למקומות שבהם עלינו לחזק את היסודות בתוכנו ולבנות ולהיבנות אל מעבר למגבלות שהיו להורים שלנו.
את אותן תכונות אישיות ואופי שהיו חסרים או חלשים בהורינו אנו מיועדים ואמורים לפתח בתוכנו, ומשנעשה זאת יהיה לנו קל ואך טבעי לסלוח ולמחול ולהיות בחמלה כלפי היבטים של חידלון, היעדר או כישלונות בסגנון ובאופן ההורות של הורינו כלפינו.
 
בתוך כך חשוב שנראה ונדע לעומק שההורים שלנו אמנם קיבלו על עצמם, במודע או שלא במודע, את תפקיד מילוי המקום של הנשמה עבורנו כשהיינו ילדים, אבל הם כמובן אנושיים ואפילו אנושיים מאוד, ולכן מטבע הדברים בלתי מושלמים ולוקים בחולשות ונקודות עיוורון, חסימות והיבטים חסרים, מגבלות ומוגבלויות שונות.
ממש כמונו, ממש כמו כל אדם אחר.
אין כמו האכזבה והקושי לסלוח שרבים מרגישים כלפי ההורים שלהם בבגרותם, לפעמים גם אחרי שאלו הולכים מהגוף.
אכזבה זו נובעת מהפער אשר מהדהד שנים לאחר היווצרותו, בין האידאליזציה וההישענות הטבעית שיש לכל הילדים באשר הם על ההורים שלהם, לבין ההתפכחות כשחלק מהצרכים שלנו כילדים לא מסופקים במלואם, וכשהמודעות שלנו מתפתחת ואנחנו מתעוררים להבחין בחסרונות ובשגיאות של ההורים שלנו.
 
ההפיכה של זיכרונות הילדות ליסודות יציבים, בהם  ההיבטים המשמחים, המזינים והמחזקים מצמיחים אותנו, אך גם ההיבטים המצערים והחסרים, מראים לנו היכן להתפתח ולכן מצמיחים אותנו אף הם – היא חלק חשוב בייצוב האדמה שלנו ובבגרות הפנימית, כמו גם במימוש עצמי מלא יותר של הפוטנציאל הטמון בכל אחת ואחד מאתנו.

בדיעבד אחרי שנפתח, נרפא ונאיר את המקומות החסרים והמאתגרים שנותרו בזיכרונות הילדות שלנו ואת קווי האופי שקשורים אליהם באישיותנו, נוכל להגיע למקום של הודיה כלפי ההורים שלנו על כך שהיו הורינו, כפי שהיו בדיוק.
...ולנהוג מתוך חמלה קבלה מלאה והכלה כלפיהם, בקשר הממשי אתם כאן ועכשיו או בקשר הרוחני עם דמותם, נשמתם וזיכרונותיהם כפי שהם חיים בתוכנו.
 
האם ההורים שלנו מיועדים להתפתח, לצמוח וללכת אל מעבר למגבלות שלהם כפי שאנחנו הולכים וצועדים?
התשובה לכך משתנה מהורה להורה.
יש הורים שרמת ההתפתחות הרוחנית ויכולת הקשב והפתיחות שלהם מאפשרת להם ללמוד וללכת אל מעבר למגבלותיהם גם בימי בגרותם וזיקנתם, בחלק מהדברים ובחלק מהם, ואצל חלק מההורים שי נקודות עיוורון שקשה לפתח כלפיהן מודעות וחסימות פנימיות שקשה לפרוץ ולהתפתח אל מעבר אליהן.
הם ראויים קבל את אהבתנו ולחוות קבלה מצדו כלפיהם בכל זאת, ויתרה מכך, אנחנו ראויים לריפוי של רגשות עכורים כלפי ההורים שלנו, ואל החסד של המסוגלות לאהוב אותם כפי הם וכפי שהיו.

מעצם כך שאנשים בחרו ובוחרים להיות הורים ולהביא ילדים לעולם, הן בהיבט הביולוגי, וגם כמובן ויותר מכך בהיבט של גידול ילדיהם וטיפוחם – הם ראויים להכרת תודה.
הכרת תודה כלפי ההורים בהקשר זה היא כמו הכרת תודה לאדמה עליה אנו חיים.

בין אם היא פורייה ורכה או טרשית וקשה יותר, היא נמצאת שם מתחת לרגלינו ומאפשרת את עצם קיומנו על פניה.
טוב ומיטיב להודות לאדמה ולברך אותה, ולהודות להורינו ולברך אותם בלבנו, וגם בקשר הממשי שלנו עמם בעודם בחיים, וכל עוד הם בחיים,
ובעיני רוחנו ודרך קשר הנשמה שלנו אתם גם אחרי לכתם.
זו הדרך וזה המפתח להפוך חיסרון למעלה.
החיסרון הופך למעלה באופן שאיננו מצער, ביש מזל או מוטעה, אלא חלק מיועד ובלתי נפרד מהאבולוציה האנושית, ומהקרמה שלנו בחיינו ובגלגולי החיים על פני האדמה, כחלק מהאנושות.
 
בכל המקומות בהם ישנם, אם קיימים עדיין, כעס או התמרמרות, עלבון או רוגז כלפי הורינו, נכון להסיט את המבט ממה שמעצבן אותנו בהתנהגות שלהם כפי שהנה או כפי שהייתה, ולהעביר אותו אל ההיבטים בתוכנו שזקוקים להתפתח, ואשר טריגרים אלו מאירים עליהם.
זאת, היות ורבות מההתנהגויות הבעייתיות יותר של הורים מתקשרות לתחומי אישיות שזקוקים לריפוי אצל ילדיהם, לא רק בגלל צלקות שהתנהגות כזו הותירה בנפש הילדים הרכים, אלא בגלל שאותם ילדים רכים, שהם נשמות מוארות שנבראו בצלם, בחרו את ההתנסויות המצלקות האלה, על מנת להתמודד עם האתגרים שיבואו בעקבותיהן, ולפרוץ את המחסומים והעכבות שמתקשרים אליהם.
לפיכך, השאלה הנכונה היא לא למה מה שההורים שלי עושים מעצבן בגללם, אלא למה מה שההורים שלי עושים מעצבן אותי בגללי, או למה זה מהווה או היווה בעבר נקודת תורפה ורגישות.
מרגע שהרגישות שבי יוצאת אל האור, ניתן ורצוי וחשוב להביא לה ריפוי, להתמיר, להתפתח ולצמוח מתוכה.
הריפוי חייב להתחיל מקבלה של עצמי יחד עם נקודת הרגישות או התורפה הזו.
מכיוון שגם אני, כמו הוריי, ככל בני האדם, לעולם אינני מושלמ-ת, כל עוד אני חיה על פני האדמה בגוף האנושי הזה.
 
אפשר לאבחן ולראות שגם הצטלקויות וחסימות שנובעות מחוויות ילדות קשות יותר, מהוות תמיד בבסיסן דרך שנולדה לסייע ולחלץ אותנו מהצרה או מהקושי, מתוכן ניתן לברור את הכוונה המיטיבה, ולוותר ולקלף את השכבות המיותרות.
כל חלק אישיות ודפוס פנימי, מזיקים ככל שיהיו, מבוססים על כוונה מיטיבה שהניעה אותם לצוף ולעלות בתוך האישיות. כדי לגלות מהי הכוונה המיטיבה הזו, עלינו להישיר אל החלקים הפנימיים האלה בתוכנו  מבט, ולראותם כפי שהם.
לא מבט מתגונן או נאבק, מבט רואה.
כאשר אנחנו לא נאבקים במציאות או מתנגדים אליה, אנחנו יכולים לראות אותה ביתר בהירות או  צלילות.
ושוב, ניתן לפתוח, לקבל ולמצות ולממש את המתנות שטמונות גם בחלקי האישיות החסומים שלנו, גם אלה שקשורים לחוויות ילדות טראומטיות או מכאיבות.
הצללים לעולם אינם מתקיימים בפני עצמם בלבד, הם יחסיים וחולפים, ומהווים פועל יוצא של הכוונות המיטיבות של הנשמתנו וחלקי האישיות השונים הנובעים מתוכה, מוארים דרך אורה, מתוך אינסוף התכונות ומאפייני האישיות הקיימים.
באופן פוטנציאלי ועקרוני, אנחנו, הורינו וכל אדם באשר הוא, יכולים תמיד להשתנות, להתמיר ולרפא.
מובן שהיכולת לממש את הפוטנציאל הזה תלויה ברצון ובהסכמה שלנו.
גם ההורים שלנו בחייהם, מובן שגם לאחר יציאתם מהגוף, יכולים תמיד להשתנות להתפתח ולהירפא, כשהם מסכימים ומוכנים לזה.
בפעמים שבהן הם אינם מסכימים או מוכנים להתפתחות ולצמיחה, זה נובע מהיעדר בשלות של הנשמה.
גם אז אין מה לכעוס או להתאכזב מזה.
כי לכל נשמה קצב ההתפתחות שלה בנתיב המיועד עבורה.
קצב ההתפתחות והריפוי הם חלק מתחום הבחירה החופשית המקודשת שניתנה לנו כבני אדם.
מרגע שאנחנו מתחברים לאמיתות האלו, אנחנו לא תלויים בשינוי של ההורים שלנו כדי להיות מאושרים, ולא רואים את עצמנו כקורבנות של חוויות הילדות שלנו.
אז אנו  מבינים שאנו נושאים את האדמה בתוכנו במישור הרוחני של הקיום, ולמעשה נשאנו אותה בתוכנו מאז ומעולם ונישא אותנו בנו לנצח.      
 
אלמנט האדמה ביחסינו עם הורינו, כיום ובילדותנו
המסרים הבאים מתהווים מתוך אור אינסוף...
 
אלמנט האדמה בקשר עם הורינו בבגרותנו מתבסס על האופן, המידה והדרך בה הם היוו לנו אדמה יציבה בעודנו ילדים.

יכולתם של הורינו בתקופת הילדות לתת לנו אהבה, צמיחה, הכלה, חמלה ואכפתיות תוך נוכחות רציפה ובלתי מותנית, הייתה תלויה במידת העוצמה והיציבות של האדמה בתוכם.   
חשוב שנזכור כי היכולת לחמול כלפי אחרים, לרבות ילדיך, מושפעת מיכולת של הורה להיות חומל כלפי עצמו.
היכולת להביע אהבה ולהרעיף אותה תלויה במידת פתיחת הלב ועצם מסוגלות של הורה לאהוב את עצמו ואת חייו.
הורים שאלמנט האדמה בתוכם אינו יציב, לעתים נתינתם בהקשרים אלו תהיה חסרה.
יש וההתנסות ההורית מייצרת ומחזקת את האדמה בתוכה בשלבים שונים במהלך ההורות, לעתים זה מתאפשר באופן חלקי או כלל לא.
 
עם זאת, מתוך הראייה הרוחנית הרחבה, יש לזכור ולהזכיר לעצמנו, שאופן ההתפתחות והגיבוש של אישיותנו ותכונות אופיינו, אמנם מושפעים מאוד מחוויות ילדותנו והקשר עם הורינו באותה תקופה, אך אינם מהווים פועל יוצא של חוויות אלו בלבד.
זאת מכיוון שהאדמה האמתית שלנו, היציבות, והידיעה שאנו אהובים ואהובות, ומעייני החמלה והריפוי והרעפת הטוב והשפע – מצויים בשמיים.

טבע קיומנו הנשמתי האמתי וצור מחצבנו האלוהי – בוראנו – הם האדמה האמתית.
ההורים שלנו היוו בילדותנו שליחים של הנשמה, של אלוהים, ממלאי מקום זמניים, אדמה אומנת.
 
אך אנו התקיימנו עוד לפני שנולדנו אליהם ונתקיים אחרי שגלגול חיים זה יסתיים,
בחרנו בהורינו מרמת הנשמה גם בגלל יתרונותיהם וגם לאור חסרונותיהם.
לכן, בנוסף להתחקות אחר חוויות הילדות ואופן השפעתן על אישיותנו,
ולצד היכולת לראות בחמלה את הקשיים והמצוקות שהגבילו את יכולתם של הורינו לעתים להוות אדמה אוהבת, תומכת מטפחת ויציבה עבורנו כשהיינו ילדים,
 חשוב גם שנחקה אחר הסיבות, הנשמתיות והקרמטיות, שהניעו אותנו לבחור בהורים שלנו, כחלק מההתנסויות של נתיב התפתחות הנשמה בחיים האלו על פני האדמה.
 
יש להיות ערים לכך שבחרנו בהורינו גם הודות לחוזקותיהם וגם בזכות, ולא למרות, חסרונותיהם, למען ההתנסות בצל החסרונות הללו.
  חלק מחיזוק, עיצוב והזנה של אלמנט האדמה בקשר שלנו עם הורינו על השפעותיו הנפשיות העמוקות, הוא להחזיר את האחריות אלינו, ולפתוח את המתנות הפוטנציאליות שהיו ועודן טמונות, בין אם הורינו בחיים כעת או לא, בקשר שלנו אתם, גם, ואפילו בעיקר, בהיבטים המכאיבים יותר שהיו חסרים.
באותה המידה בה נבנינו והתעצמנו והתרוממנו וקמנו מהנתינה של ההורים שלנו כלפינו, מהמורשת שלהם, מהערכים ומחכמת החיים שנטעו בנו, ומהדרכים האישיות והייחודיות בהן נתנו לנו אהבה, באותה מידה אנו יכולות ואמורים ליהנות, לצמוח, להתפתח ממה שהם לא נתנו לנו או לא הצליחו לתת,  מהטעויות ומנקודות העיוורון שלהם.
כל עוד ההיבטים החסרים בקשר שלנו עם הורינו בעבר או בהווה נשארים בגדר דברים שאנו מצטערים כעל כך שהיו או עודם – זה סימן לכך שלא פתחנו עוד את המתנות שגלומות בהם.

החסרונות של ההורים שלנו ומה שהם החסירו מאתנו, הם מראי דרך מעולים ומדויקים למקומות שבהם עלינו לחזק את היסודות בתוכנו ולבנות ולהיבנות אל מעבר למגבלות שהיו להורים שלנו.
את אותן תכונות אישיות ואופי שהיו חסרים או חלשים בהורינו אנו מיועדים ואמורים לפתח בתוכנו, ומשנעשה זאת יהיה לנו קל ואך טבעי לסלוח ולמחול ולהיות בחמלה כלפי היבטים של חידלון, היעדר או כישלונות בסגנון ובאופן ההורות של הורינו כלפינו.
 
בתוך כך חשוב שנראה ונדע לעומק שההורים שלנו אמנם קיבלו על עצמם, במודע או שלא במודע, את תפקיד מילוי המקום של הנשמה עבורנו כשהיינו ילדים, אבל הם כמובן אנושיים ואפילו אנושיים מאוד, ולכן מטבע הדברים בלתי מושלמים ולוקים בחולשות ונקודות עיוורון, חסימות והיבטים חסרים, מגבלות ומוגבלויות שונות.
ממש כמונו, ממש כמו כל אדם אחר.
אין כמו האכזבה והקושי לסלוח שרבים מרגישים כלפי ההורים שלהם בבגרותם, לפעמים גם אחרי שאלו הולכים מהגוף.
אכזבה זו נובעת מהפער אשר מהדהד שנים לאחר היווצרותו, בין האידאליזציה וההישענות הטבעית שיש לכל הילדים באשר הם על ההורים שלהם, לבין ההתפכחות כשחלק מהצרכים שלנו כילדים לא מסופקים במלואם, וכשהמודעות שלנו מתפתחת ואנחנו מתעוררים להבחין בחסרונות ובשגיאות של ההורים שלנו.
 
ההפיכה של זיכרונות הילדות ליסודות יציבים, בהם  ההיבטים המשמחים, המזינים והמחזקים מצמיחים אותנו, אך גם ההיבטים המצערים והחסרים, מראים לנו היכן להתפתח ולכן מצמיחים אותנו אף הם – היא חלק חשוב בייצוב האדמה שלנו ובבגרות הפנימית, כמו גם במימוש עצמי מלא יותר של הפוטנציאל הטמון בכל אחת ואחד מאתנו.

בדיעבד אחרי שנפתח, נרפא ונאיר את המקומות החסרים והמאתגרים שנותרו בזיכרונות הילדות שלנו ואת קווי האופי שקשורים אליהם באישיותנו, נוכל להגיע למקום של הודיה כלפי ההורים שלנו על כך שהיו הורינו, כפי שהיו בדיוק.
...ולנהוג מתוך חמלה קבלה מלאה והכלה כלפיהם, בקשר הממשי אתם כאן ועכשיו או בקשר הרוחני עם דמותם, נשמתם וזיכרונותיהם כפי שהם חיים בתוכנו.
 
האם ההורים שלנו מיועדים להתפתח, לצמוח וללכת אל מעבר למגבלות שלהם כפי שאנחנו הולכים וצועדים?
התשובה לכך משתנה מהורה להורה.
יש הורים שרמת ההתפתחות הרוחנית ויכולת הקשב והפתיחות שלהם מאפשרת להם ללמוד וללכת אל מעבר למגבלותיהם גם בימי בגרותם וזיקנתם, בחלק מהדברים ובחלק מהם, ואצל חלק מההורים שי נקודות עיוורון שקשה לפתח כלפיהן מודעות וחסימות פנימיות שקשה לפרוץ ולהתפתח אל מעבר אליהן.
הם ראויים קבל את אהבתנו ולחוות קבלה מצדו כלפיהם בכל זאת, ויתרה מכך, אנחנו ראויים לריפוי של רגשות עכורים כלפי ההורים שלנו, ואל החסד של המסוגלות לאהוב אותם כפי הם וכפי שהיו.

מעצם כך שאנשים בחרו ובוחרים להיות הורים ולהביא ילדים לעולם, הן בהיבט הביולוגי, וגם כמובן ויותר מכך בהיבט של גידול ילדיהם וטיפוחם – הם ראויים להכרת תודה.
הכרת תודה כלפי ההורים בהקשר זה היא כמו הכרת תודה לאדמה עליה אנו חיים.

בין אם היא פורייה ורכה או טרשית וקשה יותר, היא נמצאת שם מתחת לרגלינו ומאפשרת את עצם קיומנו על פניה.
טוב ומיטיב להודות לאדמה ולברך אותה, ולהודות להורינו ולברך אותם בלבנו, וגם בקשר הממשי שלנו עמם בעודם בחיים, וכל עוד הם בחיים,
ובעיני רוחנו ודרך קשר הנשמה שלנו אתם גם אחרי לכתם.
זו הדרך וזה המפתח להפוך חיסרון למעלה.
החיסרון הופך למעלה באופן שאיננו מצער, ביש מזל או מוטעה, אלא חלק מיועד ובלתי נפרד מהאבולוציה האנושית, ומהקרמה שלנו בחיינו ובגלגולי החיים על פני האדמה, כחלק מהאנושות.
 
בכל המקומות בהם ישנם, אם קיימים עדיין, כעס או התמרמרות, עלבון או רוגז כלפי הורינו, נכון להסיט את המבט ממה שמעצבן אותנו בהתנהגות שלהם כפי שהנה או כפי שהייתה, ולהעביר אותו אל ההיבטים בתוכנו שזקוקים להתפתח, ואשר טריגרים אלו מאירים עליהם.
זאת, היות ורבות מההתנהגויות הבעייתיות יותר של הורים מתקשרות לתחומי אישיות שזקוקים לריפוי אצל ילדיהם, לא רק בגלל צלקות שהתנהגות כזו הותירה בנפש הילדים הרכים, אלא בגלל שאותם ילדים רכים, שהם נשמות מוארות שנבראו בצלם, בחרו את ההתנסויות המצלקות האלה, על מנת להתמודד עם האתגרים שיבואו בעקבותיהן, ולפרוץ את המחסומים והעכבות שמתקשרים אליהם.
לפיכך, השאלה הנכונה היא לא למה מה שההורים שלי עושים מעצבן בגללם, אלא למה מה שההורים שלי עושים מעצבן אותי בגללי, או למה זה מהווה או היווה בעבר נקודת תורפה ורגישות.
מרגע שהרגישות שבי יוצאת אל האור, ניתן ורצוי וחשוב להביא לה ריפוי, להתמיר, להתפתח ולצמוח מתוכה.
הריפוי חייב להתחיל מקבלה של עצמי יחד עם נקודת הרגישות או התורפה הזו.
מכיוון שגם אני, כמו הוריי, ככל בני האדם, לעולם אינני מושלמ-ת, כל עוד אני חיה על פני האדמה בגוף האנושי הזה.
 
אפשר לאבחן ולראות שגם הצטלקויות וחסימות שנובעות מחוויות ילדות קשות יותר, מהוות תמיד בבסיסן דרך שנולדה לסייע ולחלץ אותנו מהצרה או מהקושי, מתוכן ניתן לברור את הכוונה המיטיבה, ולוותר ולקלף את השכבות המיותרות.
כל חלק אישיות ודפוס פנימי, מזיקים ככל שיהיו, מבוססים על כוונה מיטיבה שהניעה אותם לצוף ולעלות בתוך האישיות. כדי לגלות מהי הכוונה המיטיבה הזו, עלינו להישיר אל החלקים הפנימיים האלה בתוכנו  מבט, ולראותם כפי שהם.
לא מבט מתגונן או נאבק, מבט רואה.
כאשר אנחנו לא נאבקים במציאות או מתנגדים אליה, אנחנו יכולים לראות אותה ביתר בהירות או  צלילות.
ושוב, ניתן לפתוח, לקבל ולמצות ולממש את המתנות שטמונות גם בחלקי האישיות החסומים שלנו, גם אלה שקשורים לחוויות ילדות טראומטיות או מכאיבות.
הצללים לעולם אינם מתקיימים בפני עצמם בלבד, הם יחסיים וחולפים, ומהווים פועל יוצא של הכוונות המיטיבות של הנשמתנו וחלקי האישיות השונים הנובעים מתוכה, מוארים דרך אורה, מתוך אינסוף התכונות ומאפייני האישיות הקיימים.
באופן פוטנציאלי ועקרוני, אנחנו, הורינו וכל אדם באשר הוא, יכולים תמיד להשתנות, להתמיר ולרפא.
מובן שהיכולת לממש את הפוטנציאל הזה תלויה ברצון ובהסכמה שלנו.
גם ההורים שלנו בחייהם, מובן שגם לאחר יציאתם מהגוף, יכולים תמיד להשתנות להתפתח ולהירפא, כשהם מסכימים ומוכנים לזה.
בפעמים שבהן הם אינם מסכימים או מוכנים להתפתחות ולצמיחה, זה נובע מהיעדר בשלות של הנשמה.
גם אז אין מה לכעוס או להתאכזב מזה.
כי לכל נשמה קצב ההתפתחות שלה בנתיב המיועד עבורה.
קצב ההתפתחות והריפוי הם חלק מתחום הבחירה החופשית המקודשת שניתנה לנו כבני אדם.
מרגע שאנחנו מתחברים לאמיתות האלו, אנחנו לא תלויים בשינוי של ההורים שלנו כדי להיות מאושרים, ולא רואים את עצמנו כקורבנות של חוויות הילדות שלנו.
אז אנו  מבינים שאנו נושאים את האדמה בתוכנו במישור הרוחני של הקיום, ולמעשה נשאנו אותה בתוכנו מאז ומעולם ונישא אותנו בנו לנצח.